Culture Agent

אתם בטח תוהים למה במדינת ישראל אין הפרדה בין דת למדינה, והרבנות צריכה להיות מעורבת בכל צעד ושעל של האזרח היהודי – אי אפשר להתחתן עם מי שרוצים ואיך, לא בנישואים אזרחיים אלא רק דרך הרבנות. מה מקור ההתערבות הזאת של הרבנים באי הקדוש ביותר לשני בני הזוג? מסתבר שמקור ההתערבות הזו הוא טיפוח רב-שנים של הממסד הרבני את מערכת הנישואים, לאו דווקא מתוך רצון לשמור על התנהלותה טהורה, אלא דווקא כדי לשמור על ההמשכיות שלה גרידא. כלומר, ברור שחשוב שהמכונה תהיה משומנת, שללהבה של ה"נר" יהיה שמן זך וכתית למאור, אבל המטרה היא לשמור את הגחלת בוערת באש תמידית, את הקיום היהודי במסגרת חיי משפחה מסודרים, את העם היהודי, זוגות-זוגות, כולו נמצא בתוך "בית" אחד קדוש של מסגרת הנישואים.

הגמרא כותבת "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו", "טוב לחיות בזוג מאשר להיות אלמנה". אשה תעדיף להיות מחותנת, לא משנה למי, והעיקר לא להיות לבד. למה? כי הפרקסיס היהודי הוא להיות נשוי: אין דבר חשוב מחיי המשפחה, גם לעם היהודי וגם לכל אחד מפרטיו, גם משיקולי נוחות וגם כי אנו נולדים על מנת להנשא. כשנהיה נשואים נוכל להגיע להכרה הדתית האידאלית. זאת כמובן בעזרתה הברוכה של האישה, עקרת הבית, שתנהג כדין "יששכר וזבולון", ותסייע לבעלה להגיע לחיי העולם הבא. הממסד היהודי עשה את כל המאמצים כדי לשמור על שלמות המשפחה – להציל נישואים, ולארגן נישואים לכל דכפין, "לסדר" לכל אחד את הסיר המתאים לו. ספר חדש חושף את הדרכים הסמויות בהן החברה היהודית "שידלה" את האדם היהודי להיות נשוי. הכוונה היא לא להאשים את הממסד היהודי, אלא רק לעמוד על הדברים ומדובר כאן גם במצב של טרום-נישואים, ועידוד מסיבי של אנשים לבוא בברית הנישואים, וגם במצב של תוך-כדי-נישואים ועידוד של הזוגות המצויים במשבר ליישר את ההדורים ולהשאיר את ה"בית" שלם. הנישואים הם בית, המטרה של הממסד היא לשמור את הבית סגור ושמור, כל פרצה תוכל לגרום למה שנמצא בתוכו נגיש למי שבחוץ, הממסד היהודי עשה כל מאמץ "לסתום את החור". הספר כאמור מסביר איך. להלן כמה דוגמאות:

1. טרום נישואים: בהתניה של התקדמות במסלול החברתי בסטטוס נשוי, ולפעמים קבלה לקהילה בסטטוס זה. קהילות ביקשו לשמור על סטטוס כלכלי של החברים בהן, והסטטוס הזה נתמך על ידי תקנות נישואים כגון גובה הנדוניה והבטחת כלכלתם של בני הזוג והמעורבים במימונם – בעקרון כדי להגן על הפרטים, או כדי למנוע מהם להוות נטל על הקהילה, אבל בפועל כדי למנוע מצב בו נישואים מתפרקים והופכים למאבקים כספיים בין משפחות בני הזוג. בחתימה על "שטר התנאים" הזה היו מעורבים גם נציגים מהממסד, שדאגו למשטר את הנהלים האלה, ולפעמים תוך כפיה והפעלת סנקציות על מי שיסרב לקבלם.

2. תוך כדי נישואים: אחת מהתקנות של חרם דרבנו גרשום היא שאסור לגרש אישה בעל כרחה. תקנה אחרת היא שאסור לגבר לשאת שתי נשים. שתי התקנות הללו מנסות למנוע מגבר שחשק באישה אחרת "לזרוק" את אשתו בקלות כזו. אשה שתשאר לבדה עשויה להגיע לפת לחם באין תמיכה, ועשויה גם להחלש מבחינה דתית. לכן הממסד עשה ככל האפשר כדי למנוע מבעלים להרהר בפירוק הנישואים בלא סיבה ממשית. אם היתה בגידה על הפרק, הרבנים עשו שמיניות באוויר כדי לגשר בין בני הזוג, בטענה שתשובה מספיקה, אם יש אמון לא חייבים לגרש, ואפילו שחטאים נעשים ברגעים של אי-שפיות זמנית. הכל כדי להציל את הנישואים, להציל את ה"בית".

3. טרום נישואים פרק ב': בכמה מהמקרים ישנן בעיות הלכתיות שלא מאפשרות לנישואים להתקיים. מקרה אחד הוא זה שעסקנו בו, חרם דרבנו גרשום. במידה וגבר נישא לאישה שוטה, ולא מרוצה מהנישואים, וגם לא מסוגל לממש את נישואיו, לפי הדין היה עליו לגרש אותה מפני שלא יכול היה לשאת אישה שפויה על פניה. הרבנים נטו להתיר את חדר"ג רק על מנת א. "להציל" את האישה השוטה, ב. "להציל" את גורלו של היהודי שלא מסוגל להקים "בית" כמו שצריך ; במידה והאישה ילדה ועדיין מניקה, אסור לה להתחתן בתקופה זו שהיא עוד מניקה (על פי דין: שנתיים) משום שאם תהרה שוב, החלב "ייעכר" וזה ייפגע בכלכלת התינוק (בהלכה זה נקרא "מינקת חברו"). נשים גרושות או אלמנות התקשו על ידי כך להנשא בשנית, ו"איבדו" שנים (בעולם הקדם-מודרני לא היו נדירים מקרים של מוות מוקדם של הבעל, נישואים היו יכולים לארוך שנים ספורות. כפי שראינו גם הדברים האלה גרמו לחילוקי דעות כספיים בין משפחות החתן והכלה, כשאחד מהם מת והמשפחה השניה נאלצה לאבד את הנדוניה). הרבנים עשו גם כאן הקלות כדי להתיר לנשים להנשא.

4. אחת הנגזרות של מעמד שלו זוכה אדם נשוי הוא קבלה לגילדה של בעלי מקצוע. לכן אם רצית לעבוד במקצוע מסוים היית חייב להיות נשוי, או לפחות להתחייב שבתוך תקופה מסויימת תנשא. כך לדוגמא, במידה ורצית לעסוק במקצוע מסוים שבו אי אפשר להתקבל ללא נסיון, יכולת לרכוש את הנסיון הזה עוד בהיותך רווק אבל אם לא התחתנת בתוך הזמן הקצוב היו מפעילים עליך סנקציות. המקצוע היה הופך בשלב כלשהוא לעסק משפחתי, כשהיית נעזר באשתך בניהול משק הבית והעסק, ובילדים שלך שאותם גם היית חונך כדי להמשיך אותו בהעדרך (ולכן אם הם היו רוצים להמשיך ו"לשחות לבד" בשוק המקצועי שלך, היית חייב לחתן אותם עד גיל מסוים). אלא שאז היו מתעוררים קשיים. מה היה קורה אם היית נפטר? האם החברות שלך בגילדה נשארת ותקפה לגבי אשתך והילדים, או שמא הם יצטרכו לצאת לשוק העבודה ולחפש קריירה חדשה? האם בעלה החדש של האישה יוכל ליהנות מהפריווילגיות שאתה היית זכאי אליהן כחבר בגילדה? מאחר שהדברים האלה לא היו תמיד ברורים, היו לעיתים אלמנות שהעדיפו להשאר באלמנותן, לא נשואות, רק בשביל לשמור על מעמדן. הספר עוסק גם בהתמודדות הממסד עם העניין כדי לעודד אותן להתחתן.

5. הספר מתמקד בשנים 1650-1800 בממלכת פולין-ליטא, ועוסק בה כמיקרוקוסמוס לכלל החברה היהודית בהקשרים האלה של משטור הפרטים בחברה למגמת שימור הנישואים של החברה היהודית. אבל יש כאן היבט נוסף: השנים הללו היו השנים שלאחר פרעות ת"ח ות"ט, שנים שבהן משפחות התפרקו על רקע ההרג הרב שהיה והמוני מקרי עגינות הקשו על הנישואים מחדש. הספר מקדיש פרק שלם להתמודדות הממסד עם התרת עגונות, לאו דווקא בהקשר של ת"ח ות"ט אלא בכלל, כולל מקרים של גיוסים כפויים של בעלים לצבא, מסעות מסחר, העלמויות, ספק מוות וכו'.

הספר "טן-דו, על נישואין ומשבריהם ביהדות פולין-ליטא" יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד במסגרת סדרת "ספריית הילל בן חיים" ומבוססת על עבודת הדוקטורט של תמר שלמון-מאק. היא עוסקת כאמור במאות ה-17 וה-18, ומנסה להתחקות אחר הגידול הדמוגרפי הגדול של יהדות מזרח אירופה באותה התקופה וברקע הסוציולוגי אליו, זאת תוך מבט אל אחורי הקלעים של החברה היהודית במקביל להשוואה עם כלל החברה הגויית בארצות אלה.