Culture Agent

אלבומו של פול סיימון, "Graceland" מ-1986, מסמל את הולדתו של הז'אנר שנקרא כיום "מוסיקת עולם" – זאת, מבלי להפחית בחשיבות מפעל חייו של פיטר גבריאל שערך את השעטנז בין מוסיקה מערבית ללא מערבית עוד קודם לכן (WOMAD, 1982), והיה פעיל פוליטית למען הפסקת האפרטהייד בדרום אפריקה (Biko, 1980). זאת כמובן גם בלי להכחיד את חלקם של רבים ואחרים שערכו ניסויים מוסיקליים בשנים שלפני 1986, כבודם במקומו שמור (אחד מהם הוא דייויד ביירן, באלבומו עם בראיין אינו מ-1981 שהביא את בשורת האפרוביט לאירופה) – ובכל זאת, פול סיימון ורב המכר שלו שעשה מיליונים מסביב לעולם הוא מי שחשף את העולם המוסיקלי שנמצא "מעבר", אל הקהל המערבי, והחשיבות של זה היא מהפכנית משום ששם נמצא הכסף, שם נמצאת ההשפעה, שם נמצא המקום האמיתי שבו אנשים יכולים להפעיל לחץ על שועי העולם ולשנות משהו (חבל אבל נכון). עיינו ערך לייב אייד שנערך בסך הכל שנה לפני כן, וכמובן גם שם פול סיימון נטל את חלקו. "גרייסלנד" הוא נקודת ציון דרך מוסיקלית, מסחרית וכמובן פוליטית מפני שממנה ועד לשלב שבו האפרטהייד פשט סופית את הרגל עברו שנים בודדות. האווירה השתנתה, וסיימון הגיע בטיימינג הנכון. הוא הפך אגדה וכך גם היצירה שלו, שזוכה בימים אלה לציון חצי יובל בסרט חדש שחוקר את תהליכי הווצרותה והאימפקט שלה, ומעמת ביניהם.

סיימון של סוף שנות השבעים ותחילת השמונים, היה בתקופה של חיפוש עצמי, חיפוש שהביא אותו להוריד פרופיל שלא בטובתו. לכן האיחוד המחודש עם ארט גרפונקל ב-1981 הגיע לו בזמן המתאים, והשניים השלימו את האיחוד לסיבוב הופעות שהתעתד להיות גם אלבום. אלא שאז שוב נפרדו דרכיהם בשל מתחים, ובמשך תקופה הם גם ניתקו את הקשר, והאלבום שהיה כבר מוכן בחלקו הפך להיות אלבום סולו של סיימון, שהדימוי שלו מן הסתם נפגע וגם הביקורות לא פרגנו לאלבום הזה, שהפך לכשלון מסחרי. בזמן אמת הוא גם נחשב לשפל בקריירה של סיימון, למרות שכיום (ובטח בעקבות האלבום הבא, "גרייסלנד") כבר חולקים יותר כבוד לרמה האמנותית שלו שסימנה לפחות מבחינה לירית שיא קריירה. כעת, כשהרקע להווצרותו של האלבום הבא כבר מוכן, יש רק לציין שסיימון פלירטט בקריירת הסולו עם מוסיקת עולם עוד לפני "גרייסלנד", גם כאמן וגם כמאזין. כך הוא גילה הקלטה של להקת דרום אפריקאית בשם "בויויו בויז", נדלק עליה, והחליט ש-א. הוא אוהב את המוסיקה הזאת מספיק בשביל לחקור את עצמו בכיוון הזה, של מוסיקה אפריקאית, ו-ב. הוא חייב לעלות על עקבותיה של הלהקה הזאת כדי לבקש ממנה רשות להקליט את הקטע האינסטרומנטלי ששמע, "Gumboots", כקטע ווקאלי עם מילים שחיבר, ואולי אפילו להקליט איתם. וכך יצא סיימון לכיוון דרום אפריקה, והכל היה אמור להיות בסדר, אילולא דרום אפריקה היתה בעיצומה של שערוריה פוליטית בינלאומית.

אמצע שנות השמונים היו עיצומו של הלחץ הבינלאומי על דרום אפריקה להפסקת האפרטהייד נגד השחורים. קבוצות לחץ שונות פעלו על מנת להדק את הטבעת סביב דרא"פ בחרמים שונים – כלכליים כמובן אבל גם תרבותיים. וכך הגעה של אמן מערבי ועוד לבן על מנת לנגן עם אמנים דרום אפריקאיים נחשבה לעקיפה של החרם הזה, ולא משנה מה היו כוונותיו. עצם ההגעה שלו לדרום אפריקה נחשבה לחבלה במאבק, ובטח כאשר הוא ניסה להתלות בשחורים על מנת לקדם את עצמו מבחינה אמנותית, מה שנחשב לניצול ציני של המצב, ועל פעולות אלה חטף סיימון ביקורת רבה. הוא בזמנו היתמם וטען שהוא לא היה מודע למשמעות הזו, אבל היום הוא יכול כבר להודות בפה מלא שהוא ידע אבל לא התכוון לנצל את המצב אלא אדרבה, להשתתף במאבק. ובעצם גם זה לא. הוא יכול היה להשאר אדיש מפני שהמטרה שלו לא היתה אמירה והוא לא ביקש להיות פוליטי, הוא ביקש להפוך את שיתוף הפעולה עם האמנים השחורים לאמנותי נטו. השתתפות בחרם שכזה מדכא את האמנות, וקבלת "הכשר" לשיתוף פעולה כזה מנוגד לטבעו של אמן. אמנות אמורה להיות אוניברסלית ולהתעלות מעבר לשיקולים פוליטיים אלה ואחרים שהופכים מישהו מסוים ל"טוב" ומישהו אחר ל"רע", אמנות אמורה לעשות את כולם "טובים" ואת זה ביקש סיימון לעשות – ביקש וגם עשה. האלבום בסופו של דבר התקבל בצורה שסיימון ביקש, וגם אם הוא קצר את הפירות המסחריים מהגימיק השיווקי הזה, יצא הפסדם של האמנים האפריקאיים בשכרם משום שהם בסופו של דבר לא "נוצלו" אלא דווקא ניצלו, את האלבום וההשתתפות שלהם לחיזוק המאבק והרחבת הלובי, ואת מעמדם כאגדות מתהוות לפיתוח קריירה מאוחרת יותר שתהפוך גם היא במה למאבק.

ב-1986, בכל אופן, הביקור של סיימון נחשב שערורייתי מפני שהוא נכנס לגוב האריות, וכך הקים עליו מתנגדים קולניים שפעלו נגדו, נגד האלבום שניפק ונגד סיבוב ההופעות שליווה אותו ובו שיתופי פעולה עם אותם מוסיקאים אפריקאים שכביכול "נוצלו" ו"שיבשו" את המאבק. ההיסטוריה אמרה את שלה, ולרגל 25 שנה לאותה ההיסטוריה התכנסנו כאן כדי לצלם סרט דוקומנטרי ובו סיימון חוזר לדרום אפריקה לבקר את האמנים הללו מחד, ואת המבקרים הגדולים שלו מאידך. פסגת הסרט היא המפגש בין סיימון לבין המתנגד הגדול ביותר שלו שעמד בראש ארגון האמנים נגד אפרטהייד, דאלי טאמבו. סיימון אומר את דבריו, שפחות או יותר פורטו בפסקה הקודמת, וטאמבו מסביר למה באותה התקופה הביקורת שלו היתה בכל זאת אקטואלית. עכשיו היא כמובן לא, מפני שעכשיו דרום אפריקה כבר לא באפרטהייד, מנדלה כבר לא בכלא, החרם כבר נשכח ורק "גרייסלנד" נשאר אנדרטה שגם היא פחות בולטת בהקשר הפוליטי והרבה יותר בהקשר המוסיקלי – סיימון נחשב לאגדה כאמן סולו, ששיאו האמנותי הוא האלבום הזה, והחזון שלו ממומש כיום על ידי אלפי מוסיקאים שכבר מזמן לא עסוקים ב"להתנצל", המאזינים רודפים אחריהם לא בשביל להזדהות איתם אלא בשביל להכיר את היצירות שלהם. זו היתה מטרתו של סיימון, כאמור, אמנותית וסקרנית נטו. כך היום אנחנו מאזינים למוסיקת עולם.

"תחת שמי אפריקה", "Under African Skies", סרטו של ג'ו ברלינגר, יוקרן במסגרת פסטיבל "דוקאביב" ב-3 הזדמנויות: הראשונה, הערב, יום שני 7/5, ב-20:00 בנמל תל אביב. השניה, ביום חמישי 10/5 ב-20:30 בכיכר הבימה, הקרנה על קיר הבניין המחודש של הבימה, במסגרת אירוע הנעילה. השלישית, בשבת 12/5 בשעה 22:15 בסינמטק 3.