מסתבר שרדיוהד צדקו והמודל של מכירת אמון (שלם כמה שבא לך) יותר רווחי. מחקר חדש מעלה את המסקנה הזאת, וטוען שאנשים לא אוהבים להרגיש שהם לא משלמים בעבור דברים שהם מקבלים ולכן הם נותנים, משהו. לרוב משהו שהיה ראוי. אני רק תוהה אם זה לא בגלל לחץ חברתי, התחושה הזאת של האי-נעימות. אם היינו רגילים לקבל דברים בחינם, האם היינו מסכימים בכל זאת לשלם לשם הערכה? בואו ניקח לדוגמה את הטיפ במסעדה, האם אנחנו משלמים טיפ רק כי לא נעים לנו לא לשלם או כי באמת אנחנו מצדיעים למלצר? דוגמה טובה יותר: נגני רחוב, האם היינו זורקים להם פרוטה בכובע רק מתוך הערכה? העובדות מספרות שלא כולנו עושים את זה, אבל עם זאת הכובע לא נותר ריק תמיד. האם נגן רחוב יכול להתפרנס מנגינת רחוב? אני תוהה בכלל אם נכון להשוות את המודל הזה של "שלם כמה שבא לך" לנגינת רחוב, הרי נגן רחוב בתכל'ס הוא קבצן שהחליט שבמקום לעמוד סתם ולקבץ נדבות, לפחות לתת תמורה סמלית למי שנותן לו פרוטה. אני לא בטוח שלהקה שמחליטה לתת למעריצים שלה את האלבום חינם להורדה עם אפשר לתרום משהו בתמורה, "מקבצת נדבות" ונותנת את האלבום כמתנה סמלית. ואולי בעצם כן, אולי בעצם זוהי מהותו של אלבום – מזכרת סמלית מהלהקה, וציפיה מהמאזינים להוקיר אותה ולתת לה להתפרנס בכבוד. כבקשה ולא כדרישה. ואם כך הדבר, האם גם מי שאין לו ממה לתרום צריך לתרום? במידה ולא, האם זה פוטר את העניים מלשלם על המוסיקה שהם צורכים? אני מגיע למסקנה שמי שפוסל מבחינה אתית פיראטיות במוסיקה ידרוש גם מהעני לתת צדקה, גם כשאין לו. הנורמה של התשלום לדידו תהיה חובה, רק כי לא נעים, ולא רשות, רק כי הוא מעודד את נותן השירות ואומר לו תודה באמצעות תשר.
by Negus of Pop
Culture Agent 
להשאיר תגובה