Culture Agent

עצם העובדה שצריך להציג את י"ל קנטור ואת פועלו, מראה עד כמה הוא נשכח, או הושכח. הביוגרפיה החדשה שיוצאת לו כעת במסגרת סדרת "הלל בן חיים" של הקיבוץ המאוחד (בשיתוף עם יד בן צבי), מנסה לשאול ולענות, למה אנחנו יודעים מיהם אנשי-עט עבריים אחרים מתקופת התחייה (י"ל גורדון, בן יהודה, סמולנסקין וכו') אבל קנטור נותר עלום, אפילו בלי ערך בויקיפדיה? י"ל קנטור היה מייסדו של היומון הראשון בשפה העברית, "היום", שיצא ברוסיה בשנים 1886-1889. קנטור היה למעשה הראשון שהעז לקחת את הסיכון הכלכלי הזה כדי להוכיח שגם השפה המתה-מתחדשת צריכה להיות שפה של תקשורת המונים. מיד לאחריו החלו גם המתחרים להוציא עצמם כיומונים במקום כשבועונים, הם אמנם טוענים שהדבר נעשה בלית ברירה על מנת לא לאבד את התחרות, אבל בפועל דווקא "היום" הוא זה שלא עמד במעמסה ונסגר שלוש שנים לאחר הקמתו. המתחרים כן החזיקו מעמד, כיומונים.

קנטור גם קבע סטנדרטים לא רק בעדכנות התוכן ובדרכי השיווק אלא גם בעושר השפה, ברבגוניות ובאובייקטיביות, אולי דווקא הניטרליות שלו היא זו שהיתה בעוכריו. אחת מהסברות להשכחתו של קנטור, היא קשריו עם תנועת "חיבת ציון". על פי סברה זו, ההיסטוריוגרפיה הציונית הבליטה את פועלם של המתחרים שלו, בעיקר את "המליץ" שהפך לביטאון של חובבי ציון, אבל גם את "הצפירה" מן הסתם בשל העובדה שהמנהיג הציוני נחום סוקולוב ערך אותו. "היום" לעומתו אהד אמנם את רעיון הלאומיות היהודית אבל היה "שאנן" לטענתם. ב-1894 פרסם י"ל קצנלסון (בוקי בן יגלי), פובליציסט ראשי בעיתון, מספר טורים המבקרים את חיבת ציון שהטילו כתם על העיתון. בנוסף לסברה ה"ציונית" ניתן "להאשים" גם את זה שקנטור לא "ריפד" את שמו בפרסומים שאינם עיתונאיים כך שלא היה לו במה להיאחז אלא בכתיבה "זמנית" (אקטואלית) ולעיתים פולמוסנית, שטבעה להשכח. גם הטכניקה הרטורית או הגישה הפובליציסטית שלו לא יכולה היתה להותיר רושם בל יימחה בעיתונות אותה התקופה (אם כי רבים הטוענים שהוא הקדים את זמנו בעניין) כדי שתשמש איזה נעץ שיתקע אותו בדפי ההיסטוריה, וכך הוא נשכח.

קנטור סיים את חייו בתזמון לא מספיק טוב כדי שייבנו לו מצבות ראויות – תרתי משמע: הספדים כתובים שירימו על נס את פועלו, משום שבדיוק ביום בו התרחשה הלוויתו צרו הצבאות הגרמנים על רוסיה (ריגה, עיר מגוריו) בעיצומה של מלחה"ע הראשונה, ומצבות פיזיות משום שבתקופה הסובייטית בית העלמין היהודי בריגה נהרס כליל. הספר, שנכתב במקור כעבודת דוקטורט באונ' בן גוריון, מנסה להשיב במעט את כבודו האבוד של קנטור, כחלוץ אמיתי של העיתונות העברית ובה בעת מציג תמונה של התקשורת היהודית במאה ה-19, על רקע "תקופת התחיה".