Culture Agent

מה המוטיבציה לתרגם את התנ"ך מעברית מקראית לעברית בת זמננו אנחנו כבר יודעים. השפה העברית שמדוברת כיום אינה אותה השפה שדוברה אז, ולכן התנ"ך צריך איזשהוא ייפוי והבהרה שתהפוך אותו לחד משמעי יותר, מזמין יותר, פחות מרוחק בשפה ובטון. זהו צורך חינוכי ותרבותי, ברוב השפות התנ"ך הוא היצירה הכתובה הראשונה שמתורגמת או לפחות מודפסת. כך הטקסט מפושט בעבור דוברי השפה שאליה מתרגמים, שלא מבין את השפה המיתרגמת, וכך גם בני אותה השפה יכולים לגשת אליו מבלי שיצטרכו להיעזר במתווך בר-סמכא. במקרה של העברית המודרנית, הקוראים מרגישים שהם צריכים עדיין את אותו בר הסמכא, ורובם לא מבין את השפה הפואטית והרב-משמעית. למעשה, עובדת היותו של התנ"ך מזמינה פרשנויות רבות והסמכות שמפרשת אותו נוטה להיות מפוזרת, סותרת את עצמה לעיתים, מתואמת לגישות שונות ותקופות שונות וכו'. 'תנ"ך רם' מנסה לפתור את הבעיות האלה אבל נכנס גם למלכודת. א. בעניין הסמכות, הדתיים טוענים שאין סמכות מבלעדי הפרשנות המקובלת, והתרגומים הידועים הם היחידים שמחזיקים בה. תרגומים חדשים יכולים לכל היותר להסתמך עליהם, בשום אופן לא לגלות פנים בטקסט. הגישה העכשווית לתרגום לא תטה חסד עם הפרשנות המוכרת, ורק תתגרה, כביכול ; ב. אם היא תנסה להתחמק מהבעייתיות הזו שיש לה ערך דתי, ותסתמך על המובן מאליו, מה ערך יש לתרגום הזה, בעיקר כשלעיתים הפרשנות המקובלת סוטה מהתרגום המדויק של המילה? וגם אם היא נאמנת אליו, אם היא הולכת על פי הקווים שהתוו פרשני הדת, מה הופך את התרגום הזה לתרגום מודרני, שנועד לקרב את הציבור החילוני אל התנ"ך כפי שיועד אליו מלכתחילה? זהו לא תרגום חילוני, זהו תרגום מאת הדת שמהחילוני נדרש לציית לסמכותה! אוקיי, לא משנה. עד לצאתו של 'תנ"ך רם' היו רק פראפרזות על סיפורי התנ"ך ובמקרה הטוב לקטים בלשון ימינו בסגנון מאיר שלו. כעת יש תרגום ראשון מלא ושיטתי לכל הטקסט, פשטני, לא מאיים, לא מתחכם וכתוב בגובה העיניים (לא בטוח עם זאת שהוא יכול לשמש כספר קריאה לפני השינה, הוא כבד מדי). כרך התורה יצאה בשנה שעברה, כעת רואה אור כרך הנביאים הראשונים, ועוד היד נטויה לשאר חלקי התנ"ך.