Culture Agent

עברו כבר שנים מאז הרוק'נ'רול התמסד וקיבל את הלגיטימציה שהפכה אותו ל"מוסיקה" של ממש, כך שלקרוא לקטע רוק "יצירה", להתייחס אליו כאל אמנות, זה דבר מקובל כיום ולפעמים אף אנין. אבל מה לגבי התוכן שלו? הוא מעולם לא זכה למעמד שווה. המעמד של המילים אינו כעיקר, אלא ככלי ליווי. היחס של המנגינה אליהן אינו כמעטפת, מפני שהן תפלות.

ברוק, המילים הן רק פזמון נלווה, כותב המילים הוא תמלילן או פזמונאי, בשום אופן לא משורר, בטח שלא הוגה. אין לרוק ולתרבות מן המשותף מפני שהרוק מזוהה עם ה"שלוך", עם ה"פושטק". רוק הוא סקס וסמים, הוא חומר ולא רוח – כך מקובל לחשוב, הוא רדוד. מסה פילוסופית שנקודת המוצא שלה בטקסט רוק היא אוונגארד, אם לא פלצנות. ואת המיתוס הזה מנסה רוני שוויקה לשבור בספרו "שיר חדש", שעוסק כולו בניתוח מושכל של טקסטים ברוק הישראלי.

אבל הניתוץ של שוויקה הרבה יותר וולגרי מפני שהטכניקה שבה הוא מנתח אותם מתגרה. לא רק שהוא מוצא בטקסטים הללו עומק, אלא הוא מרשה לעצמו לעשות את זה בדרך המדרש. יחסה של הדת לרוק מרוחק, ואף מנוכר. הרוק הוא טומאה והפקרות, תרבות חטאים שאם יש מאחוריה מסר כלשהוא הריהו מנוגד לרוח ישראל-סבא. שוויקה מנסה למצוא ברוק את הצד המואר, שידבר בשפה ה"נכונה" ויטהר את השרץ.

ומאידך, גם מהזווית הרוקיסטית יש אי-נוחות. להטעין את הטקסטים הללו בקארמה ה"עמוקה" הזו יהיה בגדר אונס של הטקסט. יוסי בבליקי הרי מעולם לא עיין בכתבי החסידות, דנה ברגר מעולם לא פתחה דף גמרא… לדרוש את הטקסטים זה להכניס ליוצרים מילים לפה, מילים שלא ביקשו לומר.

שוויקה מתעמת בשלוש חזיתות עם מי שמסתכל על הרוק הישראלי במבט שטחי, ובשלושתן הוא יוצא וידו על העליונה. התעוזה, הדמיון וההגשה שלו מאפשרים לו ללהטט בין עולמות התוכן הסותרים לכאורה, ולגשר ביניהם לכדי הרמוניה. "שיר חדש" כולל 11 מסות מרתקות ומעשירות שיוצקות את העומק הנעלם הזה לשירים שריגשו אותנו ולא הבנו למה – אהוד בנאי, ברי סחרוף, מאיר אריאל ורבים אחרים וטובים.