Culture Agent

שנות השמונים התברכו במצע טכנולוגי מושלם למהפכה מוסיקלית. מרגע שהסינתיסייזר הפך למצרך נפוץ בקרב וונאבי מפיקים, כל אחד פתאום יכול היה להיות להקה של איש אחד, בשביל להוציא שיר לא הייתם צריכים מאמץ משותף של כמה אנשים ולכן מן הסתם יותר אנשים עשו מוסיקה ביותר קלות. הם גם לא היו צריכים לדעת לנגן על כלים אחרים מלבד הסינתיסייזר עצמו הניתן לתכנות, ובעצם זה בדיוק מה שהפך את המתכנת עצמו, המפיק וטכנאי האולפן לאמן האמיתי.

הדבר הזה גרם לכמה אפקטים – הראשון הוא: אדם אחד יכול היה להוציא עשרות שירים, ומשיקולים מסחריים כדי שלא ייגרם אוברדוז או בלבול, הוא נאלץ לשווק את עצמו תחת כמה פרצופים. הדבר השני: בגלל ש"להקה" היא לא יותר מאיש אחד, שיכול אולי לזייף כלי נגינה אבל לא קולות אנושיים, הרכבים של שני אנשים – מפיק וזמר הוא דבר נפוץ יותר ויותר, אבל מאחר שהכלי היחיד שהמפיקים לא יכולים לספק בעצמם עבור עצמם הוא הווקאלס, הזמר הוא לרוב "חפץ", כלומר הרבה זמרים פרילנסרים מסתובבים בשוק, לא תמיד מקבלים קרדיט בשם המבצע וגם כשכן, הזמר נבחר בקפידה ולפעמים כמה זמרים שרים את אותו השיר כשרק אחד מהם נבחר להופיע בגרסה הסופית.

אבל המהפכה הטכנולוגית הציבה קושי נוסף בפני המפיק. הטלוויזיה גירתה חוש נוסף, לא רק את האוזן אלא גם את העין – שיר הוא לא רק הפקה אולפנית אלא גם הפקה בימתית, ואם לא רקדנים שצריך להעסיק (בקטע אינסטרומנטלי) אז לפחות שהזמר ייראה יפה. ומאחר שלא כל זמר פרילנסר הוא דוגמן, נוצר פורמט חדש: זמר-צללים ששר, רקדן-זמר שמופיע. מילי ונילי הם הדוגמה המפורסמת ביותר, אבל התופעה היתה קיימת כמובן במשך שנים. הדוגמה הבולטת ביותר בתחום האיטלו דיסקו הוא ה"פרוייקט" דן הארו – צמד ההפקה טוראטי וקירגאטו מבצעים, טום הוקר שר, סטפנו זנדרי בפרונט.

שנות השמונים הכירו לעולם מהפכה נוספת: האלקטרוניקה הביתית הפכה מצרך נפוץ בהרבה, וכך יותר אנשים יכולים היו להשתמש בה, לפעמים גם באופן פרטי, כלומר לא חייבים כולם ביחד לצפות באותה התוכנית ובאותו הערוץ כי יש רק מקלט אחד בבית ורק ערוץ אחד שמשדר. כל אחד יכול לצפות במה שהוא רוצה, ומאידך יש גם הרבה יותר היצע. בעיקר הצעירים יכולים לראות את מה שהם רוצים, מה שהביא את השוק להבנה שהוא צריך להשקיע יותר במדיה עבור צעירים. הפועל היוצא: לחברות התקליטים השתלם יותר להשקיע במעטפת של השירים, בהופעות זה מתבטא בכוריאוגרפיה ואפקטים משוכללים יותר ובצוות במה (רקדנים וזמרים) אטרקטיבי יותר, ובמאמצי השיווק זה התבטא גם בוידאוקליפ שהפך מצרך נדרש, והמהפכה של ה-MTV היא סיפור ידוע לכל.

כל ההקדמה הזאת מסבירה את מה שהולך בסצנה המוסיקלית האיטלקית בתחילת שנות השמונים: א. יותר ויותר אמנים מבצעים מוסיקה אלקטרונית, כי הם יכולים וכי זה קל ; ב. יותר ויותר אמנים שמבצעים מוסיקה אלקטרונית מציעים את עצמם לתוכניות טלוויזיה – לרוב בפורמט מינימליסטי של זמר וסינתיסייזר (או גיטרת-קלידים!) ולעיתים רק בפלייבק כי הרי מה יעשה כבר המפיק על הבמה, הרי הכל מתוכנת מראש! ; ג. הטלוויזיה הולכת וצוברת כח, ובאופן טבעי יותר תוכניות מוסיקליות מכוונות לצעירים מקדמות את המוסיקה שתהפוך בדיעבד "מוסיקה לצעירים".

התוכנית הראשונה שעלתה לאוויר ויועדה לנוער היתה "דיסקורינג". היא נוסדה ב-1977 על ידי המפיק ג'אני בונקומפאני, ורצה עד 1989 בערוץ RAI, הערוץ הממלכתי של איטליה. ב-1980 קם לו מתחרה בשם "פופקורן" בערוץ המתחרה canale5. בשני המקרים מדובר היה בחיקוי של "טופ אוף דה פופס", הפורמט המצליח מאנגליה, ואם מדברים על אירופה הקונטיננטלית אז התוכנית הגרמנית "מוסיקלאדן" – כלומר זמרים מופיעים בפני קהל צעירים באולפן בהגשת תקליטן מגניב שיודע לעבור מסך. או בקיצור: "עוד להיט" פינת "עד פופ".

המשותף לשתי התוכניות האלה הוא דמות מרכזית בז'אנר – קלאודיו צ'קטו. התקליטן והמגיש החל לשדר בשתי תחנות בולטות במילאנו, 101 ו-105. ב-1978 הוא הוזמן להגיש את תוכנית המוסיקה בתחנת הטלוויזיה הראשונה ששברה את המונופול של RAI כערוץ הטלוויזיה היחיד עד אז באיטליה – טלמילאנו 58 שהפך מאוחר יותר ל-canale5 (בשני המקרים הקים את התחנות סילביו ברלוסקוני). את "דיסקורינג" הוא החל להגיש ב-1979.

ב-1980 הוזמן לכתוב את שיר הפתיחה של סן רמו, בהפקת קלאודיו סימונטי מאיזי גואינג. הלהיט, "ג'וקה שואר" היה למעשה מין ריקוד עם עם הוראות שצ'קטו חילק והפך ללהיט ענק שכבש את המקום הראשון באיטליה. צ'קטו כמובן הופיע בתוכנית, כאן אתם יכולים לראות אותו מבצע את השיר. "Ska Chou Chou" היה להיט ההמשך ב-1981 ומין הקדמה לקריירת הפקה מאוחרת יותר, שתמשיך את הזרמת הלהיטים שלו.

ב-1982 הוא התחיל להגיש את "פופקורן". באותה שנה הקים את הרדיו הפרטי שלו, "רדיו די ג'יי". ב-1984 התחנה התמסדה כתוכנית ב- Italia uno, שנקרא deejay television (עוד ערוץ של ברלוסקוני) והיתה תוכנית הקליפים-נטו הראשונה באיטליה. המגיש היה אחד מהתקליטנים המובילים של התחנה, ג'רי סקוטי (מאוחר יותר פוליטיקאי ומגיש "מי רוצה להיות מיליונר"). ברבות השנים הרדיו הפך לבית חרושת לאמני דאנס מובילים ובהם: ג'יי די (ההוא מ"plastic dreams" ו-"sunclub"), מוללה, מריו פרג'טה וכו'.

בשלב זה הפך צ'קטו מפיק וקידם יפה אמנים ברדיו שלו ובמסגרות שונות בהן השתתף. הוא הקים חברת תקליטים בשם איביזה רקורדס, ובין האמנים שהפיק וגילה: סנדי מרטון, טאפי, סברינה ומאוחר יותר את ג'ובאנוטי שאף שידר ברדיו שלו. ב-1984 הגיש צ'קטו את פסטיבלבר (פסטיבל השירים האיטלקי) ומהר מאוד שיתף גם אמנים שלו בפסטיבל. ב-1986 זכתה אמנית שלו, טרייסי ספנסר, בפסטיבל עם השיר "run to me" שהגיע גם הוא מאוחר יותר למקום הראשון באיטליה. באותה השנה הפיק את "I love my radio" של טאפי ואת "boys boys boys" של סברינה שהצליחו שניהם באנגליה, שנה מאוחר יותר (סברינה גם כבשה את פסגת המצעד הצרפתי ומכרה בסך הכל 12 מיליון עותקים מהסינגל).

תקליטן נוסף מפורסם שהגיש את פופקורן הוא רוני ג'ונס. מדובר בזמר בלוז ונשמה, אמריקאי במקור שעבר לאנגליה ונוהל בזמנו בידי אלכסיס קורנר, מי שהיתה אמונה על רוד סטיוארט ומיק ג'אגר בתחילת דרכם (שנות השישים). השיר שלו "Rock Your Baby" פרסם אותו באיטליה, שם הוא לוהק למחזמר "שיער" ביחד עם רנאטו זארו. לאור ההצלחה באיטליה הוא החליט להשאר שם והפך לתקליטן הזר הבולט במדינה, כשקיבל משבצת בתחנות המובילות במדינה. בשנות השמונים, מלבד לתקלט, הוא המשיך לבצע אבל הפעם בסגנון אחר, הדיסקו. הוא הוציא דואטים עם קלאודג'ה ברי וגרסאות כיסוי שונות לשירי פופ מאותה התקופה. אחד מהאמנים שהוא טיפח בתחילת הקריירה שלו היה צוקרו המפורסם. ב-1982 הוא הוציא ביחד עם עוד 9 שדרנים בולטים ברדיו קטע ראפ בשם "Let's all dance". ללהקה קראו בהתאם להקת התקליטנים, Band of Jocks, ומסתבר שחלקם הארי הגיש גם הוא בשלב זה או אחר את תוכניות הטלוויזיה המוסיקליות באיטליה – בין השאר פרדריקו ההולנדי המעופף ולאונרדו די צ'קוני (שמפורסם גם בתור מי שעמד מאחורי ההרכב koxo)

הסיפור של פרדריק ההולנדי המעופף ראוי לציון – כתקליטן הולנדי שעבר לאיטליה דרך מונקו, שם שידר ברדיו מונה קרלו. הוא התחיל ברדיו ורוניקה ההולנדי, והגיע לבסוף לרדיו 105 במילאנו, שם היה מין דידי הררי. ב-1978 הוא הפיק ביחד עם החבר'ה של להקת kano וידידיהם קטע הוקרה לאפיפיור. הם קראו לעצמם הלהקה הסיסטינית, והקטע עצמו הפך לקאלט. תוכלו לשמוע אותו בפוסט הקודם.

בעניין רדיו ורוניקה, אגב, "קול השלום" ההולנדי, ראוי לציין ב-ה' הידיעה, שהוא אירח את התוכנית הראשונה שהיתה ממוקססת כולה, שנקראה בהתאם "in the mix" והוגשה בידי בן ליברנד בין 1983 ל-1985. ליברנד נחשב לאגדה בתחום התקלוט וידוע בסגנונו הנחשוני ובהשפעתו על דור שלם של תקליטנים הולנדיים ואירופאים בכלל. מאוחר יותר הוא הפך לרמיקסר מבוקש, ואף הפיק כמה להיטים אירופיים כגון זה של די ג'יי סוון ואם סי מייקר ג'י.

בעניין "דיסקורינג" ראוי לציין את אחד האמנים הבולטים של סוף שנות השבעים באיטלו-דיסקו, Gepy & Gepy. במקור מדובר במפיק בשם ג'מפיירו סקלמוניה (Sergepy). בשנות השישים הוא עמד מאחורי הרכב בשם Dany & Gepy, שהיה אחד מהרכבי ה-R&B הראשונים באיטליה. מועדון הבית שלו היה המועדון הגדול ברומא, Piper Club. שם פגש את הזמרים הגדולים של התקופה, ומאוחר יותר גם עבד איתם. ב-1979 הוא החליט להקים להקת דיסקו בה הוא שר בעצמו בסגנון ברי ווייט, השם היה טייק אוף על להקתו הקודמת. ההרכב הוציא אלבום אחד ב- Baby Records. הפיקו לו שותפיו של ג'ורג'יו מורודר ב-"Munich Machine" – ג'פרי באסטו, מאטס ביורקלונד וכו'. השיר "Body To Body" היה הלהיט הגדול ביותר שהיה הפתיח של התוכנית במשך כשנתיים. כאן תוכלו לראות את הפתיח.