משוואה היא הרבה יותר מכלי מתמטי. היא יכולה להיות אמירה תרבותית, דרך חשיבה פילוסופית, אפילו כח פוליטי. רבים מאיתנו נוטים להתעלם ממה שסובב את המשוואה, מן הסתם בגלל שאנחנו נרתעים מהמשוואה עצמה, מתמטיקה גרידא מרתיעה אותנו – ספר כמו "המשוואות הגדולות" (הוצאת כתר) אמור להיות חלון אל העולם הזה עבור מי שלא מעוניין לדבר בשפה מתמטית. למעשה, אין בו כל מתמטיקה, אין בו הסבר "של המשוואות" אלא "על המשוואות", ואפילו לא זה, אלא הסבר על מה שהוביל לניסוחן, ועל מה שניסוחן הוביל אליו.
הספר עוסק בפילוסופיה של המדע, אבל פחות בלוגיקה ואפיסטמולוגיה ויותר בהיסטוריה של הרעיונות. הפן ההיסטורי מתבטא בעשרה פרקים על עשר משוואות מפורסמות ומה הפך אותן לפורצות דרך. הפן הסוציולוגי מתבטא בעשרה פרקים נוספים, פרקי ביניים "אתנחתאות", שמדברים על "המסביב": היחס בין המדע לשפה המדוברת, פופולריזציה של המדע, משמעותו של המדע ומקומו בליינאפ של ההיסטוריה וכו'.
מי שחיפש כאן את הסיפור המתמטי ה"צהוב", כלומר ללמוד את ולא על המשוואות, עשוי להתאכזב, מפני שגם לאחר הקריאה, מלבד במילים כלליות, לעיתים לא ניתן להבין באמת מה קורה שם. הספר לא עוסק בַּמשוואות אלא בְּמשוואות, ומבחינתי נכון היה לקרוא לו פשוט "משוואות" במקום "המשוואות הגדולות". כשמדגישים את המצאות של 10 המשוואות הספציפיות הללו ניתן להבין כאילו שמי שקורא את הספר הזה יוכל להבין בתוך 50 עמודים מהי פיזיקה קוונטית בכזו קלות. בפועל גם לאחר קריאה של הספר המושג פיזיקה קוונטית נותר מעורפל, למרות שמה שנובע ממנה מתבהר קצת יותר. לכן אני חושב שהכותרת של הספר מטעה, ובזו חולשתו.
Culture Agent 
להשאיר תגובה