Culture Agent

בעשור האחרון זה כבר הפך לסטנדרט שאתאיסטים מעלים על הכתב את המניפסטים שלהם כנגד פונמנטליזם. מן הסתם אל מול עליית האיסלם הקיצוני, וכתגובה לאסון התאומים שהפגיש בינו לבין מרכז העולם המתקדם. אלא שהספרים האלה לא עסקו רק בקיצוניות. הטקטיקה שלהם ניגשה למקום אחר שנועד לשרש את הרעיון העיקרי שחולל אותה – הדת. אם יוכיחו שאין לרעיון הזה בסיס, הרי שגם מתינות לא באה בחשבון. מתינות היא צורה עדינה של איבוד עשתונות בשם רעיון שהינו הונאה, הם טוענים ועצם הבחירה שלהם לשחוט את הפרה הקדושה של הדת באשר היא קומם עליהם את מבקריהם, שמנגד טענו שהם כותבים ונואמים בשצף ובדבקות של מטיפים דתיים, השנאה מעבירה אותם על דעתם, והם אינם נוקטים באותו פלורליזם שהם מטיפים אליו, בכך הכשל העיקרי שלהם.

אנשי דת רציונליסטיים ניסו להשיב להם גם בדרכים פילוסופיות ולהוכיח להם שהכשל שלהם הוא לא רק אד-הומינם , הוא לא רק לא רלוונטי אלא גם סותר עצמו מבחינה לוגית. רבים מהם טוענים שעצם ההוכחה לכך שאין אלוהים יכולה לשמש כהוכחה לכך שיש אלוהים, ומאחר שכך שוב הגענו למסקנה הידועה של קאנט שהבעיה הזו של קיום האל מלכתחילה לא ניתנת לפתרון ולכן אין סיבה שלא לחיות כאילו שהוא קיים. טיעון כזה היה לדוגמה למיכאל אברהם בספרו "אלוהים משחק בקוביות", והספר הזה הוא ההזדמנות הטובה לציין שעד השנה נאלץ הקורא העברי לחיות עם תרגומים של ספרים אנגליים, שנכתבו על רקע ויכוח פנים-נוצרי בעיקר בהקשרים מדעיים או פוליטיים. לא משהו שנוגע ישירות להוויה הישראלית, מיכאל אברהם ניגש לתת מענה לסרב. כעת הוא זוכה לחבטה שמנגד, בהקשר הישראלי, מד"ר דן בונה (האנתרופולוג, לא המומחה לאבטחת מחשבים), שמוציא כעת את ספרו "לא היה ולא נברא" בהוצאת הקיבוץ המאוחד עם הקדמה של הפרופ' המנוח מיכאל הר-סגור, שניהם אנשי רוח ה פעילים כנגד הכפיה הדתית.

הטענה ה"מסורתית" של ה"אתאיסטים החדשים" (כגון דוקינס, היצ'נס ושאר האתאיסטים שיצאו כאמור נגד הדת והקיצונות) היתה שדתיות פגומה מבחינה אתית, ומרגע שהונח הבסיס לאתאיזם שהוא גם מוסרי (ויכוח נושן שנוסד עוד בראשית הנאורות) הרי שלנטורליזם/מטריאליזם האתאיסטי יש עליונות מובנית. לפיכך חינוך שיש בו מאפיינים דתיים א. סותר את ההפרדה בין דת למדינה, ומנוגד לעקרונות הדמוקרטיה ו-ב. מניח יסודות רעועים לבניין-על האתי של המתחנכים על פיו.

ספרו של בונה לא חף מהגישה הזאת, אבל היתרון של ספרו הוא האלטרנטיבה שהוא מנסה להציע, "ידידותית" יותר לצורך שלהם ב"פורקן תודעתי", ב"חוויה עשירה", או פשוט בחיפוש אחר "אלוהים" (למרות שהוא מתנער משימוש במילה "אלוהים", בגלל שיש לה קונוטציות של סבא זקן שעושה נו נו נו). על ידי יציקת תוכן ברוחניות חילונית במקום שלילה בלבד את קיומו של האל המכונן את החוויה הדתית, הוא טוען, יוצרים משהו שיכול להקביל לחוויה דתית. החוויה הזאת כשלעצמה היא כאמור צורך אנושי, ולכן צריך לחפש איזו שהיא מטרה שהגשמתה תהווה תחליף ותוגדר בתור אותו הפרקסיס, האבסולוטי שאליו יש לשאוף. בסוף הדבר של הספר הוא מציע "שלושה עשר עיקרי אמונה" חדשים שיהפכו את החיים לבעלי תוכן, מפני שהדת, בסופו של דבר נועדה להביא תוכן לחייו של האדם, תוכן ולא פחד. הפחד מקורו בחוסר יכולת האדם למלא את חייו באותו התוכן, והפרקטיקות הדתיות נועדו למנוע מהאדם להתרחק ממילוי אותו התוכן. לכן, אם נאמר את זה כך, באימוץ פרקטיקות אחרות, הרי לנו "דת חלופית וחדשה" שבמרכזה הומניזם ורציונליות ואין בה מקום לשאלה אם יש כח חיצוני ועל-טבעי שמנהל את העולם.

אהבתי בעיקר את העיקר ה-13, המידה ה-13, "להאמין בטוב לב". אם אותו האמון יהווה את הנורמה השלטת, החשדנות תיעלם ביחד עם החשש מכפיות טובה. אנשים יוכלו לעשות חסד זה עם זה ולקבל בתמורתו גם חסד, חסד בונה חסד, ועולם – חסד יבנה. וכשאני משתמש במילה חסד פתאום אני נזכר שהדת, אויבתם הגדולה של האתאיסטים, מגיעה לאותה המסקנה (בעיקר זו שעל פיה ספירת החסד מנוגדת לספירת הגבורה שמסמלת פחד, החסד הוא דרך להתגבר על הפחד, שמחולל את הקנאות הדתית) – ומכאן אני מסיק, שוב, שאילולא האתאיסטים החדשים היו עושים את אותה הטעות שעושים המאמינים ההדיוטות, כשמתייחסים לסמלי הדת ליטרלי ולא בצורה אלגורית, הם היו יכולים למצוא בסמלים הללו תועלת וחיזוק לדבריהם, כך שלא היה להם צורך להפריך את קיומו של האל הטרנסצנדנטי הנוקם, והם היו יכולים להסתדר עם דאיזם מתון בכדי לקיים את הפתרון הנטורליסטי שהם בסופו של דבר מציעים.

אני חושב שהדרך הנעימה יותר של אותם אתיאיסטים היא לעודד אנשים להבין את סמלי הדת בצורה מושכלת יותר, מפורשת פחות, לפקפק בסמכות הרודנית של הממסד ולהבין שהיא זו שמוליכה אותם שולל. כלומר, אני חושב שהחיצים אמורים להיות מכוונים כנגד הממסד הדתי פחות מאשר כנגד הדת, כנגד מי שמייצג את אלוהים ולא כנגד אלוהים עצמו. כך, כשמשאירים את האלוהים כאל נסתר שעומד מאחורי הכותל הממסדי, זה נשמע טוב, זה אפילו מדבר בשפת המאמינים ומעורר אותם. לומר שאלוהים "מציץ מן החרכים", אותם חרכי הממסד, זה משכנע יותר מאשר לומר שאין אלוהים ואין אפילו את אותם חרכים מהם הוא מציץ. הדבר הזה רק יוצר אנטי ומבצר את הדתיים במעמדם, כלומר מעודד קיצוניות.