Culture Agent

מסתבר שביהדות המתקדמת יש זרם נוסף שלא רבים בארץ מודעים אליו. יש לזה כמה סיבות. בראש ובראשונה ההגמוניה של היהדות האורתודוכסית. מבחינת הממסד הדתי הישראלי מי שלא אורתודוכס הוא יהודי סוג ב' ולכן הקונסרבטיבים שנאמנים להלכה לא נחשבים, והרפורמים ששינו ממנה עוד יותר לא נחשבים, מה עוד שהם בכלל אנטי ציונים. הגישה הזאת מעודדת אדישות בקשר להתפתחויות נוספות בביקורת הדת, כך שהתנצחויות תאולוגיות לא ירגשו את היהודי הישראלי משום שמבחינתו הוא מכיר רק ממסד אחד שבו אין מקום להתנצחויות כאלה. הסיבה השניה והלא פחות חשובה היא שהזרמים הנוספים נכנסו מאוחר מדי לארץ, אז גם ככה הם לא תופסים, מלבד העובדה שהם מזוהים עם יהדות ארה"ב שמבחינתה יהדות אינה בהכרח לאום כי אם דת, מסגרת תרבותית או זהות, מה שמאוד לא התאים לתפיסה הציונית של ישראל בראשית דרכה. הגישה ה"אמריקאית" הגיעה לארץ רק אחרי מלחמת ששת הימים בעקבות א. גל פטריוטיות (מהצד האמריקאי), ב. הפתיחות למערב והקפיטליזם (מהצד הניטרלי, העולמי), ג. ההתפכחות מהאופוריה שהעלתה תהיות קיומיות בקשר לגורלו של העם היהודי (מהצד הישראלי). וכך עברה הציונות פאזה מציונות מדינית ומעשית (ובעיקר לאומנית) לציונות רוחנית-תרבותית, אלא שבמקרה הזה אין מקום לתיאולוגיה ולכן זרם שמקדש את היהדות כתרבות (הזרם הנשכח שאני מדבר עליו) לא רלוונטי לישראלי החוסה בחיק הדת.

הציונות הרוחנית משמעה שקיום מדינת ישראל אינו בהכרח על מנת להוות בית לאומי ומקלט בטוח ליהודים מפני שהוא לא באמת בטוח וגם אינו באמת בית. מדינת ישראל, לפי גישה זו, משמשת נורה אדומה שתזכיר ליהודים את היותם שותפים למפעל תרבותי בשם יהדות, שיהיה פירושה אשר יהיה, זו מהותה. בנקודה הזאת נכנס לתמונה מרדכי קפלן, שהגדיר את ה"מפעל" הזה כציוויליזציה יהודית, וכונן את היהדות הרקונסטרוקטיבית, הזרם המדובר. הציוויליזציה הזו אמנם נעטפה במשך הזמן בסוג מסוים של פולחן ואמונה, אבל עיקר מהותה הם המוסר והערכים שלה שנועדו א. להוות אור לגויים, ו-ב. ללכד בין היהודים ; ואם כן, הגדרה זו מתיישבת עם גישת הציונות הרוחנית, אלא שיש בה גם פן נוסף ומהפכני. אם היהדות היא ציויליזציה, הרי מעצם הוויתה היא דינמית ומשתנה עם הזמן. השינוי העיקרי שלה הוא התאמה לתובנות מהידוע על העולם באותו הזמן. בזמננו, לאחר המהפכה המדעית עולה כי הרוח האנושית ראויה לנהוג ברציונליות (ולא ברגשנות), בפרגמטיות (ולא בעוורון) ובנטורליזם (ולא אמונה בעל-טבעי). כלומר, להלכה היהדות תשאר יהדות אבל למעשה היהדות תהפוך לחילונית, כאשר מקומו של הפולחן אם אכן יש לו מקום הוא רק בגלל היותו חלק מהמעטפת התרבותית של היהדות. המחשבה הזאת שמותירה מקום לפרקטיקה היהודית אבל עדיין נובעת מתודעה חילונית היא זו שמשתקפת בדיעבד מ"בית המדרש החילוני" כך שאפשר לומר שהפילוסופיה של קפלן אכן השפיעה על המנטליות הישראלית במידה זו או אחרת, ובכל מקרה המוטיבציה לחזור אל ארון הספרים ולמצב את היהדות כתרבות חילונית כוללת נובעת מרצון לשקם את התדמית היהודית שנפגמה בעקבות "מרובעות" של הממסד האורתודוכסי – דבר, ששוב, ניכר בחילוניות הישראלית של היום.

לפני 5 שנים יצאה ב"ידיעות ספרים" ביוגרפיה ראשונה מסוגה של מרדכי קפלן על ידי מל סקולט. כעת, יוצא גם לראשונה לקט שמרכז את עיקר תורתו של מרדכי קפלן עם הקדמות של בין השאר סקולט עצמו (בביוגרפיה תמציתית) ויעקב כהן, ממייסדי קהילת "מבקשי דרך" בירושלים שנחשבת לקהילה היחידה בארץ שאיכשהוא מגדירה את עצמה כמצדדת בתורתו של קפלן (הקהילות האחרות מגדירות עצמן כרפורמיות או קונסרבטיביות). הלקט נקרא "יהדות דינמית – מבחר מכתביו של מרדכי מ. קפלן" ויצא לאחרונה גם כן בידיעות ספרים. הוא מבקש לחשוף את קהל הקוראים הישראלי לזרם הנוסף והמסתבר משפיע מאוד עליהם, הזרם הרקונסטרוקטיבי / רקונסטרוקציוניסטי / לשיקום היהדות / ליהדות מתחדשת.