Culture Agent

הטהרנים טוענים שהגלובליזציה רעה לשפה העברית. היא מרדדת את השפה, הם אומרים. היא מעוותת אותה ומכניסה אליה מילים רבות מהלעז. ליתר דיוק ולדוגמה, היא מכניסה אליה פעלים שמלכתחילה לא היו קיימים בה (ולא בכדי) וקשורים לתרבות "נמוכה" (קרי: סלנג), מתעלמת מן ההבחנה בין זכר לנקבה (בין אם באופן מכוון, כדי לדבר בלשון תקינה פוליטית, ובין אם פשוט מתוך טעות), ומשפעת אותה בביטויים רבים מתורגמים ומושאלים שהופכים אותה לסוג של מה שנקרא פידג'ין (שפת כלאיים בין לשונות ממשפחות שונות). אבל יותר מכל טענתם היא שהגלובליזציה הולכת ומדירה את השפה הכתובה לטובת השפה הדבורה, וגורמת למתעדים איתה את דיבורם (קרי: כותבים) להתייחס אליה ב"חוסר כבוד".

מאי משמע? אם התקשורת של לפני הגלובליזציה היתה מכוונת ודורשת השקעה, התקשורת של היום היא מהירה ואגבית, מה שלא מותיר אפילו פנאי למחשבה, ניסוח, היגוי ושאר מאפיינים שיותירו את העברית מתוקנת לרוח מחיי השפה. הגלובליזציה ובפרט כלי התקשורת שליוו אותה משחיתים את המפעל שמסמן אם לא את התחיה הלאומית של היהודים, אז לפחות את הדבקות של העם העברי במקורו השמי.

לא נסיט את הדיון לשאלה האם הדבקות בשפה העברית נגועה בלאומנות ציונית ושמרנות טכנופובית, או האם תרבות האינטרנט היא קוסמופוליטית באופן מובנה. מה שברור הוא שהעקרון הכללי של טהרני השפה הוא שהדורות הולכים ויורדים, והשפה נוחלת רגרסיה ככל ש-א. יותר אנשים דוברים אותה ו-ב. דוברי השפה נחשפים ליותר תרבויות. האם הם צודקים?

הספר "עברית אינטרנטית" שיצא לאחרונה בהוצאת כתר כראשון מתוך סדרה חדשה העוסקת בשפה העברית העכשווית נותנת ייצוג גם לגישה המנוגדת, הפרוגרסיבית, המסנגרת על הטכנולוגיה והגלובליזציה וטוענת שהמפגש של העברית עם המדיום האינטרנטי רק תורם לשפה כחלק מתהליך טבעי של התגמשות והתאמה לתקופה. מלבד הצגת "השפה החדשה" והאופן שבה היא שונה מזו שהיתה קיימת לפני ההתנגשות עם הטכנולוגיה החדשה, הספר בוחן את התהליך שבו שני הצדדים הללו מנהלים ביניהם יחסי גומלין – הטכנולוגיה והשפה, ובין השורות מסמן על דרכים שונות בהן הדוברים משתמשים במדיום כדי להטעין בשפה קארמה סמנטית נוספת.

ועכשיו לשפה פחות רשמית: כרמל וייסמן (אישה עם הרבה כבוד באינטרנט) שכתבה את עבודת הדוקטורט שלה על פקאצות, ואילן גונן שהוא איש בלשנות שמית מקיימברידג' (מסתבר), כתבו את הספר בעריכתו של רוביק רוזנטל, האיש שאוהב לכתוב על סלנג כפיתוח שפה ולא כעיוות, וההוא שמתייחס לכל בדיחה טלוויזיונית כסנסציה ואשכרה מתייחסים לניתוחים וההגיגים שלו בכובד ראש. אני אמנם מעריך מאוד את פעלם של השלושה אבל אני תוהה אם יש בזה ממש, ואם באמת אפשר לעשות מהדברים האלה קריירה "רצינית". זה הרי נראה כמו תחביב בכסות מקצוע, ולעיתים חובבני מכדי להיות אקדמי באמת. הייתי שמח לתבל שברי טוקבקים עילגים מוויינט ברפרנסים למאמרים שבעצמם עוסקים בתכנים פופולריים, ולקבל על זה תואר. למען האמת מבחינתי זה נראה כמו דחקה, ומצאתי את עצמי לאורך הספר מרים הרבה פעמים את אותה הגבה ומהרהר בשאלה הזאת. בכל אופן אחלה ספר שיכול להוות כרטיס כניסה למתעניין בחקר האינטרנט הישראלי.