Culture Agent

מסתבר שיחסי היהודים בישראל ובארה"ב מבוססים על אי הבנה גדולה בין הצדדים. ויש גם מרכיב של התנשאות. אורתודוכסית-ישראלית מכאן בסגנון "אתם לא יהודים על באמת", והתנשאות שכנגד מכאן (או שמא נסיון אוטומטי להתגונן שאינו אלא הצטדקות מתובלת ברגשי נחיתות) אמריקאית בסגנון "אתם לא מנסים להתמודד עם הבעיה האמיתית. אנחנו חוד החנית האמיתי של הפתרון לבעיה היהודית". המשותף לשני הצדדים הוא הנסיון שלהם לבנות את היהודי החדש, המותאם למאה העשרים (ואחת), על שרידיו של היהודי הישן והגלותי מאירופה. אכן, בשני המקרים מדובר בהתחדשות, אבל השאלה היא מה צריך לחדש. או יותר נכון איזה מרכיב בתודעה הגלותית. האם את הרעיון שליהודי אין ריבונות על עצמו והוא תמיד מיעוט, או שמא הרעיון שיהודי לא יכול להתהלך גאה ובראש מורם? וגם אם זו השאלה, האם כל אחד מהצדדים הביא לפתרון היאה לבעיה הזו? ואולי השאלה היא לגבי הזהות היהודית – האם היהדות היא דת? לאום? גזע? עד כמה רחבים גבולות ההגדרה של כל אחד מהקריטריונים הללו, ולמי הסמכות למתוח את הקווים?

ההגדרה של מיהו יהודי תמיד היתה בעייתית, אבל לא היתה מהותית כל כך. הישראלים בטוחים שיהודי הוא מי שחי בארץ ישראל או לפחות אוהד את הפתרון הציוני. הם בטוחים שהפתרון הזה הוא-הוא הגשמת האידאל היהודי, על פי החזון האורתודוכסי, האמיתי (בישראל אין הפרדה בין דת למדינה, האורתודוכסיה מהווה נקודת ייחוס למיהו יהודי "על באמת" והזרמים האחרים מקופחים בה משום שהם נחשבים כסוררים. ישראל הרשמית גם מפקפקת בתואר "רב" לכל בעל תפקיד בזרמים האחרים ביהדות, ומעשה שהיה כך היה). ואם יהדות היא דת ולאום, אין סיבה שכל מי שיש לו משויכות לגזע לא יציית לאתוס הזה. ואם היהודים האמריקאים לא עושים את זה, ומחזיקים בנאמנות ללאום אחר, דת אחרת וכו', הם יהודים סוג ב'.

העובדה שהאמריקאים נאלצים תמיד להגיב לטענות האלה, להרגיש שהם צריכים להצדיק את טענתם שיהדות היא לעיתים רק זהות נטו ולא בהחלט שייכות לדת, לאום או גזע, כבר שמה אותם בעמדה הפסיבית. זו שמגיבה, זו שכביכול מבקרת, נמצאת בנקודת מבט אובייקטיבית ויכולה להגג מרחוק. זו תמצית המחלוקת בין שני המרכזים היהודיים הגדולים בעולם, והיא מתוארת בהרחבה בספרו החדש של שמואל רוזנר, "שטעטל, בייגל, בייסבול", שהופיע לאחרונה בהוצאת כתר. כמובן שהספר לא עוסק רק בכך, אלא בעיקר. הוא נוגע באופן כללי בחוויה היהודית האמריקאית, מה הם חושבים ועד כמה הם באמת זוכרים את האחים הרחוקים שלהם במזרח (רמז: מסתבר שלא כל כך. האחים הללו, הישראלים, פשוט לא שווים את זה. הם פרובינציאליים, נודניקים, גסים, ים-תיכוניים. הנה, עלינו על זה, אולי כל היחס של היהודים האמריקאים כלפי הישראלים אינו אלא מה שמכונה אמריקנוצנטריות?)