Culture Agent

יש אומרים על היהדות שזה היופי בה – שהיא הטרוגנית, ששבעים פנים לתורה וכל אחד יכול לגלות בה פנים בהתאם לצרכיו, צרכי הדור, צרכי הקהילה. אבל על דבר אחד האומרים לא חלוקים: היהדות מבוססת על מודל פטריאכלי, והנמיכה את מעמדה של האישה לאורך כל הדורות. הספר החדש "והוא ימשול בך" שיצא לאחרונה בהוצאת מרכז זלמן שזר, בא לבחון את סוגיה זו: מה מעמדה של האישה במשנתם של חכמי ישראל לאורך הדורות? מסתבר בהחלט שכל פוסק בכפוף למקומו, זמנו וצרכיו, היה תקיף יותר או ידידותי יותר כלפי נשים אבל עד כמה היה מושפע כל אחד מהנטיה האישית, מרוח התקופה, מהצמדות למקורות או מאמתלות מדעיות? ליתר דיוק – אם נכלול את המניעים האלה תחת השם "גורם חיצוני", השאלה היא האם היחס המחמיר עם הנשים מוטמע באופן מהותי ביהדות או שמא הוא בא מגורם חיצוני, חברתי או מחשבתי? ועד כמה הגורם החיצוני הזה משפיע בעצם?

המחקר עוקב בעיקר אחרי מקורות כתובים שהותירו החכמים (פסקים, שו"תים וכו') בכדי להסביר את יחסם, ואת השתלבותם בתקופה ובאיזור בהם פעלו. מסתבר שככל שמקומו של הפוסק היה חשוב בקהילה, כך הוא היה מחויב יותר בפסיקותיו לשמירה על הסדר החברתי בה. הסדר החברתי היה קשור בעיקר לצייתנות של ההמונים לסמכות ולחוקי הדת, המגמה של החכמים היתה פחות לשנות את הקיים ויותר להשאיר אותו על כנו (ולחזק אותו במידת הצורך). והכוונה היא גם מבחינת מעמד הדת, וגם מבחינת מעמד האישה. כן, היו כמה יחידי סגולה שפעלו ממניעים הומניסטיים בעד נשים, אבל כולם עשו את זה במסגרת המותר. לאף אחד לא היתה כוונה לשנות מהותית את מעמד הנשים, וכמובן לכולם היתה מטרה לחזק את יסודות הדת. אם מעמד האישה היה פוגע בהם, הדת היתה גוברת על היחס לאישה. לכן הגיוני שכשהדת נחלשה, גם היחס לנשים השתפר.

עם זאת, אי אפשר לומר שדווקא הדת היא זו שהדריכה את היחס לנשים. הספר מגיע למסקנה שהמניע העיקרי לפסיקה שמשפילה את הנשים היה דעות קדומות. כלומר, כל עוד ההמונים והמנהיגים שלהם מפחדים לשנות את הדעות הקדומות שלהם, מפחדים מהחדשנות, הסדר החברתי הקיים יישאר על כנו. אם כך, רק התעוזה המחשבתית של העת החדשה היא זו שהצליחה לשפר במעט את המעמד. שם המשחק הוא שמרנות ולא אדיקות, וכשחומת השמרנות נסדקת היהדות יכולה להפוך ל"מוסרית" הרבה יותר. כך גם קרה, בדיעבד, בחברות ליברליות יותר.