Culture Agent

במסורת היהודית קיים מיתוס ועל פיו הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב, כלומר זהו מין חוק טבע שהיהודי יהיה תמיד שנוא, ואם מפגינים כלפיו אהדה מן הסתם מדובר בשקר, או בטעות, או בנס. אפילו כשעשו נישק את יעקב, כשהם השלימו כביכול, הוא לא באמת נישק אותו – הוא הרי רצה לנשוך אותו ובכה כי נשברו לו השיניים, או שלרגע נתהפכה דעתו והוא שכח שהוא רוצה להרוג אותו, או שלא נתנו לו. אין סיכוי, היהודי יהיה תמיד שנוא, כי האנטישמיות היא חוק טבע. כל עוד קיימים יהודים, קיימת אנטישמיות, מפני שישראל הוא עם לבדד ישכון, הוא תמיד יהיה אאוטסיידר, נודד ולכן שנוא, או יושב על אדמתו ולכן שנוא. האנטישמיות של פעם פשטה צורה ולבשה כסות אחרת, אבל עדיין מדובר באותה אנטישמיות – שנאה קמאית לטוב ולנציגיו, על ידי סוגדי הטומאה.

אז א') האנטישמים המוקדמים כינו את היהודים בדיוק בכינוי הזה, כך שכל אחד מנכס לעצמו את הטוב ולאויביו את שנאת הטוב – טוב שנדע את זה כשאנו באים לבחון את האנטישמיות. האנטישמים הראשונים פחות שנאו את היהודים ויותר שנאו את יחס היהודים אליהם, שגבל בשנאה, ניכור, דחיה, מנהגים תמוהים וביזוי כל היקר להם. האנטישמיות של פעם היתה מתגוננת, היא לא היתה שונאת טוב ובטח לא במובן האקטיבי של המילה. האנטישמים לא חיפשו את היהודים כדי להתנקם בהם, הם בדרך כלל עשו את זה כשלא יכלו לסבול עוד את הפגיעה. כך לפחות עולה מן המקורות.

ב') האנטישמיות הקדומה נבעה בעיקר מאנטי-יהדות, האנטישמיות העכשווית נובעת מאנטי-יהודים. יכול להיות שהיא נובעת גם מאנטי-יהדות, אבל כל עוד היהדות מתפקדת כשילוב של דת, גזע ולאום – השנאה ליהודי מתבטאת אליו בגופו ולא ברוחו. מה גרם לשינוי הפאזה הזאת? כנראה הפגאניות שעברה מן העולם, כך שבעולם מונותאיסטי שוב אין עלבון מחילול האלילים (בעולם הנוצרי לעומת זאת יש עלבון מחילול לחם הקודש וביזוי הצלב, ואכן זו היתה טענה נגד היהודים). לעומת זאת, במהדורה הנוצרית שלה, הפכה האנטישמיות לפחד קמאי מהיהודי הבוגדני, פחד ארכיטיפי מבני דמותו של יהודה איש קריות ולכן גם אם היהודי התנער מהפולחן היהודי הוא אדם נותר בוגדני ומסוכן.

ג') נחזור רגע למיתוס של עשו שונא ליעקב. גם כשעשו מחייך הוא בעצם חושף את שיניו, כך שתמיד צריך לזכור ש"לאום מלאום יאמץ" ולכן – אם הגוי עוזר ליהודי זה רק כדי להתיש אותו, ועל ידי כך לגבור עליו. בסופו של דבר מטרתו של הגוי היא להדיח את היהודי, כך שהמאבק הוא על בכורה, פוליטית. בסופו של דבר הסכסוך היהודי-גויי הוא פוליטי וכאלה גם היו רוב הסכסוכים בעת העתיקה, בשורה התחתונה גם פוליטיים אם לא רק. הגזרות האנטי-יהודיות היו כלי פוליטי של שלטון גוי ולא כפי שהיהדות נוהגת לראות בהן, כלי של כפייה אנטי-הלכתית בקרב שלטון כופר. בימה"ב, כשהיהודים בגלות ויש להם כח פוליטי, הגזרות הופכות לאנטי-יהודיות להכעיס. בעת החדשה היה מקום לחשוש מהכח הפוליטי שלהם ולכן אולי יש כאן איזו סינתזה בין שני סוגי האנטישמיות לסוג חדש של אנטישמיות שמתבטאת כבלבול בין החשש מהכח הפוליטי היהודי לבין החשש הארכיטיפי מדמותו.

פטר שפר, אחד מהחוקרים הבכירים של היהדות בעת העתיקה, ופרופ' לשם כבוד מאונ' ת"א, מתחקה בספרו "יודופוביה" שיצא במקור ב-1997 וכעת יוצא בתרגום עברי בהוצאת הקיבוץ המאוחד, אחר מקורות האנטישמיות. הוא נוגע בכל ההיבטים שמצויינים כאן, ומנסה לדלות מהם את המקור הראשוני – אם ישנו – לאותה האנטישמיות. המסקנה שלו מתנקזת בסופו של דבר לאלכסנדריה ההלניסטית, עיר ששילבה בתוכה שתי מסורות, הפגאנית שונאת היהדות והמצרית שונאת היהודים. במגוון ציטוטים הוא מראה איך שורשי השנאה האתנית ליהודים נטועים במצרים העתיקה, ואיך שורשי השנאה הדתית ליהדות נטועה במסורת הפגאנית, ולא מדובר רק על ריבוי אלים טל מול האומנה באל אחד חובק-כל, אלא ובעיקר במרכזיותו של האדם וההחצנה הגופנית אל מול הסגפנות ומה שכינו האנטישמים של אז "שנאת האדם" של היהדות.