Culture Agent

"תור הברזל" הוא ספר שחורק את הנשימה. הכוח והמאמץ בכל שאיפת אוויר, המאבק להחדיר את פרודות החמצן כדי להמשיך את הולם הלב, ההיאחזות של תאי המוח בזרימה, ההתרחבות וההתכווצות של הוורידים והעורקים, מצמית את הקורא לקשב הפיסיות של תקתוק הזמן כדי כך שלשעות ארוכות המציאות מסביב נודמת, נאלמת ורק בתוככי הגוף – מרקם בשר, עצמות, דם – מתרחש הסיפור של חייך, וכבר אינך משוכנע שהסיפור הזה מחזיק אותך כישוּת.

הברזל – מתכת שעפרותיה בעלות צבע אדמדם שהיא גם יסוד מינארלי במזון. החסר בגוף האדם בברזל, מחובר לכדוריות דם. גם התוסף ברזל הוא בצבע החמר-ה.

תור – גיאולוגית הוא משך זמן של מיליוני שנים, עד עשרות מיליוני שנים והוא משמש את תיאור תולדות כדור הארץ. ובכללה המילה תור, מייצרת השקה בין האדם לבין הזמן.

קוטזי צייר שתי מילים נקודתיות, שהפרישה שלהן מכאן ואילך היא אלמותית, זאת למרות שסיפורו נוגע רגע ברגעו בגסיסה ובקרבתו של המוות. זאת למרות שספרו נותר יצוק אל הגוף והחומר, לש ומכדר אותם, מקדיר את פניהם ומגדיר את פנימיותם. איני זוכרת זמן רב דיוקו של שם ספר, כמו "תור הברזל". שכן קוטזי מפרק, ואז עושה תהליכים כימיים בפירוק המרכיבים של זמן ואדם. כמו שהברזל הוא יסוד מתכתי החיוני למשכם של חיים, כך ה-תור חיוני למדידה קוסמית של אלה. כמו שהכותבת בתוך 'תור הברזל' נסמכת על חייה שלה – פרט אחד מאנושות רבת חלקים, כך מחובר האחד הזה, האחת הזו – אל תצרף הפרטים שכמותו, שסך כל חלקיהם יוצרים 'היסטוריה' גדולה מכוחותיהם. והאומץ של קוטזי לומר כי האדם והזמן חד הם הוא תעוזת הרוח של מדעיות פיסיקלית מעובדת לספרוּת. שקיעת דם שואב קוטזי מנפש האדם.

ובכן, מהי התמיסה האלכימית שמבחין קוטזי בספרו? פרופסור קארן, מרצה ללימודים קלאסיים מאובחנת כחולת סרטן בשלב הסופני, גרורות ושלוחות לעצמותיה, כותבת מכתב לבתה הנמצאת בארצות-הברית. קארן, שחיה את חייה בדרום-אפריקה חווה במכתבה את מהומות התקוממות השחורים בשיא תקופת האפרטהייד ואלה מטילים לסף ביתה את הזעם, השנאה והמוות הצעיר.

ברור הוא שהאנלוגיה בין גסיסתה של קארן לבין גסיסת ארצה מתבקשת. היא לא מוסתרת – קוטזי הציף אותה והוא לא התכוון להרפות ממנה. מתוך דבריה של קארן, מתוך שקיקתה לחיי המוות מובן הוא כי אין מרפא. כי המאכל את העצמויות בהשתלחות פרועה – מסרטן בפרפורי גסיסה את האישה ואת האש המתלקחת בארץ דמים זו.

מאליו ברור, כי כל-כך ניתן לשזר את המציאות הישראלית לתוך חדוּת הניקוב של 'תור הברזל'. אלא, שלא אכתוב – לא בכך ולא בכך. קטוזי כתב ספרות, אני מבקשת לתצפת על כתיבתו. רק להשקיף – מאחר והיו רגעים שהרגשתי שאם אבוא קרוב יותר אתפוגג אל תוך היופי הקשה הזה. ורק בשניים מתוך האינסופיות הסופית הזו.

קוטזי כותב בדמותה של אישה גוססת שצו המוות נחתם במילותיה. (מגוחך לומר דבר-מה על אמינות הכתיבה שהלא אי אפשר לתאר שמישהו אחר כתב את הספר מלבד אישה). קארן מנסה לאתר את נקודת הלידה שלה. היא לא מנסה לחטט בזיכרונה. אין כאן עניין של העלאת זיכרונות מפיה של אישה הקרבה למותה. היא מנסה להגשים ולהנשים את הנקודה בה תוכל להתקפל אל אמהּ, המִקוּם הפיסי-גיאוגרפי – זה שניתן למפּוֹת אותו, לנסוע אליו, להיעצר בו. שם, כשהתבוננה בילדותה בשמיים רוויי כוכבים, כששכבה מתחת לגלגלי הקרון בו הגיעו הוריה לארץ, היה נדמה לי כי אלה מחליקים ומדרדרים והיא תתעורר בבוקר ללא משפחה. היא מתבוננת ביקום וכבר אינה בטוחה מי זע. שם נולדה. באותה גבעה, באמירה המוצפנת שאף על פי כן נוע תנוע, למרות שמאום לא קרה. הבוקר האיר ודבר המשיך להיות דבור על אופניו.

קארן בוטחת בכך שהיא צריכה ליילד את המוות. גושי הסרטן הם ילדיה, הם כבר לא יגיחו לעולם כתינוקות חיוניים, הם רק יקרעו את רחמה, כמו יהוו צוהר לחמלה, לתבונת הבראשית. כדי לגרום לבריאת המוות היא צריכה להיכנס למחזור קוסמולוגי – היא תתערסל בחיק הורתה ותלטף את ראש ילדתה שלה. מחזוריות החיים היא אם כך, חור שחור, אל-זמן ואל-מקום, התקטנות לנקודה זעירה בה עבר ועתיד הוא פעימה אחת, רטט אחד, הווייה אחת. המוות הוא העֶבר האחר של חיים שהם מוות, זהו המפץ הגדול שהוא מפץ זעיר.

ישנו חומר מיתי בהבטה הזו של קארן, מה שמוביל אותי למישור הנוסף בספרו של קוטזי. כפרופסור ללימודים קלאסיים משרגת קארן את מכתבה בסיפורים מיתולוגיים. אין אלה דימויים, מטפורות ואנלוגיות ספרותיות (למרות שהם כן, כי הלא זוהי כתיבתו של קוטזי על כתיבתו), אלא התממשות והתגשמותם בכל הרגשה, מחשבה, תחושה. וגם – באנשים אותם היא פוגשת, אליהם היא מדברת, איתם היא מתרחשת. היה ניתן לפטור את המארג הדק הזה בשיגיונותיה של אישה המפעמת את דרכה למות ולכן נסמכת על אותות ומופתים כמו יקנו סדר ויטפטפו אלוהיות להתאיינותה. אבל קוטזי הוא אמן ענק מהחיים ומהמוות.

לא פחות, ואולי אף יותר מכתבה של קארן הוא תהליך המעבר בין הפיסי למטאפיסי של המילה. של הכתיבה. שלא כמו סמפרון ב-'הכתיבה או החיים', קוטזי חוצב את המשאב העידני בכרייה ממעמקי האדמ-ה ומניח לכל אות לשאת את נקודת ארכימדאטלס. הכתיבה היא המוות של החיים, כמו שהיא החיים של המוות. היא מטילי הברזל הנחוש, היקוד המותך לצירוף אל-חֶלד של השרידות, ההתקיימות, החיים, החווייה וההווייה. (זו אחת הסיבות שהספר נצמד לזמן הווה מתמשך). העולם נברא במילה, כך גם התוהו והכיאוס, הכיעור והתועבה האיבה והשטנה, הניכור והבדידות. אלוהים ואדם נוטלים ידיהם ביחד בקילוף העור והאור, דבקים השניים לאחד, לא מתוך נשגבות ואמונה אלא כי בהיותו של האדם צלם הרי שגם האלוהות היא צל אפל מכביד ומקשיח את מועדי האנושות.

קארן, קוטזי אינם מתרפקים על זמני הרכּוּת. תור הברזל ימשיך להכות את הממשות מבלי להישלח לבשורת השלום. חרכי השְאוֹל פוערים את להבותיהם כך שהספרא נדקר עד זוב בידי הסיפא המתכתי הנוקשה. וקוטזי אינו מתרצה. בסיומו של היום המוחלט, שוכבת קארן במיטתה, מחובקת בידי הזר והזרוּת ואין חוֹם בחיבוק. העולם נמצא בעידן התור למוות.

הכוחניות הווכחנית חונקת את המילים, אלא שאני מחייכת אל קוטזי. לא חיוך שמח, חיוך מוקיר: קעקעת את הכתיבה, גרשת אותה מעל פני הרקיע, הנחת בה צלקות גוויעה והיא אינה נושאת את עצמה. אבל – מה שנכתב בכזו עוצמה מזוככת רק משקף את משכן ההדים של הכתיבה האלמותית.

באיזו דלוּת ניתן לתאר את שאינו ניתן לתיאור – 'תור הברזל' של קוטזי הוא ספר שרק סופר סגולי ומחונן היה יכול לכתוב. הוא ספר, שבתום קריאתו אתה יודע שהפך להיות לחלק מעצמיותך. הוא ספר שאין בך ספק שנגעת בעילוי (הוא ספר שבשלו אתה אפילו מוכן לקבל את הנחיצות של פרס נובל לספרות). אין קסם בספרו של קטוזי. זו הפלאיות הבלתי ניתנת להשגה – 'תור הברזל', קוטזי, מבהירים בך למה למדת לקרוא.