מרכוס דו סוטוי הוא פרופסור למתמטיקה באוקספורד, ומוכר לציבור הבריטי כמי שאמון על הפופולריזציה של המתמטיקה, "הבנת המדעים על ידי הציבור". בכך הוא בעצם מהווה את הפנים של המדע בפני התקשורת הבריטית, והיא מצידה נותנת לו במה נרחבת – הטיימס, הגארדיאן, רדיו 4, צ'אנל 4 וכו'. רק מתבקש לקבל מטעמו ספר רב-מכר, כשהוא בוחר להוציא, והוא כבר הוציא שלושה כאלה, הראשון מהם שראה אור באנגלית ב-2003 ובעברית ב-2006, "המוסיקה של המספרים הראשונים".
באותה השנה הוציא מריו ליביו, פיזיקאי מוביל (ישראלי לשעבר, כעת אמריקאי) ספר בשם "שפת הסימטריה", כספר המשך לרב המכר הראשן שלו "חיתוך הזהב". הספר עסק בנסיונות לפתור פולינום ממעלה חמישית – ובעיקר בפעלם של המתמטיקאים נילס אבל ואווריסט גלואה, בתורת החבורות שניסח וביישומים שלה בתחומים שונים.
דו סוטוי מצידו – שגם לו מסתבר קשר ישראלי, אשתו, אותה הכיר בזמן שהותו באוניברסיטה העברית, שם עשה את הפוסט-דוקטורט שלו, בדרכו להיות אחד מהמדענים הבולטים בארצו – עבד באותה התקופה על פולואו-אפ משלו לרב המכר שלו, שהוזכר קודם ("המוסיקה של המספרים הראשונים"). הספר הופיע ב-2007 בבריטניה, ב-2008 תחת שמו העכשווי בארה"ב וכעת גם בעברית – "סימטריה" שמו, וגם הוא כמובן משמו עוסק בסימטריה, בפעלם של אותם המתמטיקאים ואחרים (המוזכרים בספרו של ליביו), בתורת החבורות וביישומים של הסימטריה בתחומי ידע אחרים.
מה ההבדל אם כך בין שני הספרים בשביל הצורך בשניהם? אני גם תוהה, הם פשוט חופפים בראשי הפרקים שלהם. דו סוטוי כותב בשטף הרבה יותר גדול, כתיבה אישית יותר, חלק נרחב מהספר כולל אנקדוטות בגוף ראשון, הוא צעיר יותר ברוחו ומן הסתם גם בגילו, הוא פופולרי ולא רק בגלל תפקידו של הכותב אותו, וכמובן הוא יוצא בהוצאת ספרים חזקה הרבה יותר – ספרי עליית הגג, במשותף עם ידיעות ספרים, גוף בעל מוניטין נחשב בתחום המדע פופולרי, ומי שזכה במוניטין הזה בזכות הנגשת התחום הזה לציבור הן ברמת העריכה והן ברמת הבהירות, הויזואלית והלשונית.
ספרו של ליביו יצא בהוצאת אריה ניר, בעלת מוניטין מכובד בפני עצמו, אך "אפורה" יותר, שגם ספריה מעוצבים בצורה הרבה יותר אפורה, כבדה, עמוסה ופחות סקסית. אישית אני מעדיף אותו יותר, פחות מעניין אותי היומן האישי של דו סוטוי על אף שהוא מרגש ומרשים (סיפור על הורות, על יחסיו עם בנו הביולוגי היחיד, והמאמץ שלו לאמץ שתי ילדות נוספות לאחר הטראומה מהלידה של בנו השני, שמת בלידה), כשאני בא לקרוא על מדע פופולרי (או על נון-פיקשן בכלל) יותר מעניין אותי הדיסטנס בין הכותב לבין הקורא. אני מעריך שדוקא העובדה שאןי בין דו סוטוי לקוראים שלו את הדיסטנס הזה היא שעושה את הספר לאטרקטיבי יותר.
להשאיר תגובה