אילנה המרמן, אשת הוצאת עם עובד, עומדת כעת מאחורי תרגום חדש של הספר הזה בדיוק משום שהיא מרגישה שהתרגומים שהיו לו עד היום לא שירתו את רוחו של ניטשה נאמנה. התוכן והצורה, היא טוענת, אמורים לבוא במסגרת חבילה שכל השמטה ממנה, מפספסת את הנקודה. כזה היה התרגום הראשון של דוד פרישמן ב-1911, שהיה נאמן רק לצורה ולא לתוכן ובכך איבד מהפילוסופיוּת שלו ובעיקר יצר רושם של ריחוק מהשפה המדוברת (מה שלא אמור להיות בספר המקורי, לטענתה. מה עוד שהוא נותן לקורא את ההרגשה שהטקסט נכתב מלכתחילה בלשון ארכאית הרחוקה מן הלשון המדוברת ולא נגישה לקורא, לא כזו שמנסה “לשחק איתו” בשפתו העממית, מה שהיה אמור להיות מלכתחילה אצל ניטשה, שחיקה את סגנונו של לותר בתרגום התנ"ך). כזה היה גם התרגום שניסה לעדן את הארכאיות של פרישמן, ותורגם בידי ישראל אלדד ב-1970. תרגום זה היה נאמן לתוכן ולא לצורה, ובכך פספס את פעלולי הלשון וקצב השירה הפרוזאי של הספר המקורי – להם יש חלק מהותי באווירה שניסה ניטשה ליצור, כך היא טוענת.
המרמן מנסה בתרגומה החדש לספר לכפר על החסרונות של פרישמן ואלדד לפניה, ולמזג לנוסח אחד גם את הוירטואוזיות הלשונית של ניטשה, ואת עומק דבריו. על מנת לפרש את הספר מעבר למה שהתרגום יכול היה, היא גם משפעת אותו בהערות שוליים, רקע והפניות – מה שנותן לתרגום החדש יתרון נוסף, הוא לא תרגום אלא גם מחקר מנומק שאם לא מנסה להעשיר את ידיעותיו של הקורא, הוא מנסה להזמין אותו לדיון על משמעות המתורגם. המשמעות שהיא נותנת, כפי שאני מבין אותה, היא ניאו-מרקסיסטית, שמאלנית. אני מניח שהמוטיבציה שלה הגיעה בין השאר בכדי להניא את הניטשיאנים מלעיין בפרשנות "ימנית" של ישראל אלדד, תוך רמיזה על כך שהכיוון אליו מושך הימין בארץ מונע מפרשנות הרסנית ושגויה לניטשה.
להשאיר תגובה