בשביל עיר עם היסטוריה של אלפי שנים, 70 שנה הם כצל עובר. לפני המון שנים, כשסוריה עוד היתה מחוץ לציר הרשע, כשהמנהיגים שלה היו פחות מיליטנטים והקולוניאליזם לא עטה על עתודות הנפט הערביות – היתה סוריה אחרת. למעשה, אפילו סוריה לא קראו לה, אלא "בילאד אל-שאם", ארץ הצפון, ארץ דמשק. נסו לשים בצד את כל הקונוטציות הפאן-ערביות, דמשק היא ערש התרבות המזרח-תיכונית, עשרות שנים של מלחמה קרה ופרופגנדה אנטי-סובייטית (ובכלל זה אנטי-ערבית) גרמו לעולם המערבי לשכוח מזה. רווח הזמן עד לאירועי ה-9/11 לא נתן לתדמית השברירית של העיר הזו להתאושש עד שג'ורג' וו. בוש כלל אותה בקבוצת המדינות התומכות בטרור.
תקיפת חיל האוויר הישראלי בסוריה ב-2007 רק הוכיחה לנו עד כמה עמוק היא נמצאת בבוצה הזאת. אנחנו משוחדים. לא מפני שזה לא נכון, אלא מפני שפוליטיקה בצד והון רוחני בצד. זהו תפקידה המסורתי של המוסיקה, וזהו תפקידו המוצהר של הפרוייקט הנוכחי של ניק פייג', "Syriana". פייג', הבסיסט של הרכב מוסיקת העולם הבריטי טראנס-גלובל אנדרגראונד (שחשף לעולם את הזמרת נטשה אטלס, ערביה גם היא), ומי שמאוחר יותר הפך למפיק עצמאי ואך לאחרונה עמד מאחורי אלבום הדאב האתיופי "Dub Collosus", חבר לנגן הקאנון הסורי עבדאללה שחאדה בכדי להציל את כבודה של העיר המנודה. הרקע היווני-אורתודוכסי של שניהם (פייג' הוא חצי-יווני) סייע לחיבור, ותרם לא מעט לאווירה הרומנטית שבאלבום המתרפקת על תקופות קדם-קולוניאליות כמו העותומאנית והביזנטית.
"סיריאנה" היא מין הלחם בין סוריה, הארץ וההווייה, לבין האמריקנה שמהווה את החלום האמריקאי. עשרה ימים של מסע מוסיקלי בדמשק שעובדו באולפני ריל-וורלד (הלייבל הנודע של פיטר גבריאל) בלונדון, מדגישים את הרעיון הזה של היתוך מזרח-מערב – פיירוז פוגשת גיטרות סרף על רקע פסקול של ג'יימס בונד.
Syriana – The Road To Damascus (Real World, 2010)
פורסם במקור: ישראל היום, 24.9.2010
Culture Agent 
להשאיר תגובה