Culture Agent

הידע הוא הון, ויש לנהוג בו ככזה, בקפיטליזם וברכושנות – בכך דוגל המונותאיזם. האדם היודע את בוראו הוא אדם העובד אותו, הבורא מעוניין בידיעתו ובעבודתו. הוא מעוניין בהדמותו של האדם אליו, ובידיעה השלמה של אותו האדם. האדם גם מצדו מעוניין להשתלם ולהשתוות לבורא. השתוות היא תיקון, ושלמות היא אלוהות. אבל כאן נכנסת השאלה: איזה תחום ידע שלם יגדיר את אותה ההתקרבות אל האל? האם יש ידע מסוג מובחר יותר, וידע אחר ומיותר? האם לאדם יש קיבולת מסויימת של ידע, ועל כן כדאי להכווין אותו אל הידע האיכותי, ומהו אותו הידע האיכותי בכלל?

לממסד הדתי יש תשובה לכל אלה: הידע כולו נמצא בכתבי הקודש. מספיק ללמוד את כתבי הקודש על מנת לדעת את הכל. כל סוגי הידע האחרים הם פחותים ממנו, וידע שווה ערך שנמצא בסוגי הידע האחרים נובע ישירות מסוג הידע המובחר יותר, הקדוש. שהרי ידע זה ניחן בסגולה אלוהית של חכמה, מי שמשכיל להבין אותו דבק בה והופך חלק מההיכל האלוהי. לימוד הקודש הוא אידאל, ולימודים כלליים הם מיותרים משום שהם מנסים להשיג את המעט ואת העקלקל. והידיעה סחור-סחור הזו הופכת להיות חלק חשוב ברטוריקה הדתית. אם אתם רוצים להכיר את האלוהות, עשו זו בדרך המלך. אם תעשו זאת בדרכים העוקפות, בחכמות הכלליות, לא רק שתתעו בדרככם, אלא שתפסחו על שני הסעיפים. המדע נועד לשמש לידיעת האלוהות כעזר, כ"רקחות וטבחות" (כלשון הרמב"ם), הוא לא נועד להרחיק אתכם מהיעד. הדרך הבטוחה נמצאת בכתבי הקודש, ולכן אם אתם רוצים לעשות הטוב בעיני האלוהים, עליכם להתעמק בהם. ואם אתם לא יודעים מספיק, עליכם ללמוד ממי שמתמחה בהם.

כך נולדה הסמכות הדתית, ששללה את הידע הכללי והמדעי בטענה שהוא עשוי לגרום למי שלא שולט בו, לסור מדרך הישר. אבל יותר מזה, כך נולד המיתוס הנצחי על קדמות הידיעה ומקור החכמות. הצדיקים, על פי המיתוס הזה, היו החכמים ויודעי האל (שם קוד: ישראל, או יהודי). אלה שכפרו בו היו טפשים או זדים ומסלפים. שהרי אין חכמה אלא ממקור אלוהי, ועל כן אם חכמה בגויים, שומה עליך להאמין ששרשרת הקבלה האנושית מתחילה בהתגלות. ובגלל שתורה בגויים אל תאמין, הרי שהיחידים שזכו אליה הם יהודים ומכאן שמקורה בהם. על כן, אם מצאת חכמים באומות העולם, הרי שהם באו במגע כלשהוא עם המתווך היהודי או שהיו בעצמם יהודים (על אריסטו הופץ שהתגייר בסוף ימיו והסתמך על שלמה, אפלטון למד מירמיהו ופיתגורס מעזרא. הרמס טרימגיסטוס היה למעשה משה), כי ביהדות נמצא הכל, כי בתורה נמצא הכל.

פרופ' אברהם מלמד בוחן את המיתוס הזה והתפתחותו למן העת העתיקה ועד לימינו אנו בספרו החדש, "רקחות וטבחות – המיתוס על מקור החכמות", שרואה אור כעת בהוצאת מאגנס בשיתוף עם הוצאת הספרים של אונ' חיפה. פרופ' מלמד עומד על המקורות הפגניים של המיתוס ומראה כיצד התרבויות המונותאיסטיות ניצלו אותו לצרכיהן, כל אחת בתורה על מנת לשמש לצרכים אפולוגטיים לטובת דתו. מה שמסתבר הוא שהמיתוס פרח בכל העת בה הממסד הדתי החזיק במונופול על הידע – בין אם מדובר בממסד הרבני המחמיר של ימה"ב, ובין אם מדובר באבות הכנסיה הנוצרית. בשני המקרים מטרתם היתה כאילו לנתב את המרץ של הרוצים להשכיל אל כתבי הקודש בכדי לשלוט בידע הנרכש, ולהניא אותם מלהתרחק מהזרם המרכזי. גם במקרה שהותר להם להתעסק בחכמות חיצוניות, ניסה הממסד לשכנע את המשכילים שאם הם לא מבינים את כוונות הפילוסופים הנוכריים (לדוגמה: אריסטו הפגני, שכפר בבריאה), הרי שיש להם שליחות דתית לפרש את הפילוסופיה שלו על פי המונותאיזם וליישב בין הסתירות, מתוך הנחה מקדימה שכתבי הקודש הם הם האמת הצרופה. ואולי כתבי הקודש הם האמת הצרופה, אך מטרתו של הממסד הדתי היתה בראש ובראשונה פוליטית. לא רק שהוא לא ראה בעין יפה משכילים שפוזלים לכיוונים אחרים, אלא גם ניסה לשלוט ביכולות האינטלקטואליות שלהם על מנת "להחליש" את הביקורת עליהם.

רק בעידן הרנסנס עם החלשות הממסד הדתי החל המיתוס להסדק. בתקופת ההשכלה עם עליית הנאורות והחילון, הוא כבר נשבר לחלוטין. כלומר: המיתוס הזה שימש ביד הממסד ככלי יעיל לשימור הסמכות שלו, סמכות שמתקשרת לספרו הקודם של פרופ' מלמד, "על כתפי ענקים". הממסד הדתי ביקש להחזיק בדוגמה של ירידת הדורות, ועל פיה ככל שהזמן עובר, כך אנחנו מתרחקים ממקורות הידע הקדמון והאותנטי ומסלפים אותו ועל כן יש להסתמך על הקדמונים. הנאורות אמרה בדיוק ההפך, ככל שאנחנו מתקדמים אנחנו יודעים יותר. הקדמונים ידעו פחות, או לפחות ידעו יותר על ידע מסולף ולא בדוק. מצווה עלינו לדעת יותר, מפני שכתבי הקודש עצמם מצווים עלינו "בכל דרכיך דעהו". כל ידע שעומד בקריטריונים של ההשכלה, הוא כשר. ידע שיש לחשוד בו הוא דווקא ידע אורתודוכסי שפוסל הרחבת אופקים.