Culture Agent

המאה ה-18 מסמנת בציר ההיסטוריה את המעבר מ"העולם הישן" אל "העולם החדש". היתה זו מאה של תהפוכות – משטריות, פוליטיות, אמנותיות, טכנולוגיות, מדעיות, פילוסופיות ובעיקר דתיות. יש כמובן קשר בין כל אלה, האחד מהווה את הסיבה והמסובב של השני, ואם נרצה לדבר באופן כללי נוכל להשתמש בהשאלה בדימוי הרוח המגלה את עצמה של הגל, גם הוא תוצר של המאה הזו. אבל קביעה כזו תגרום לנו לנקוט עמדה בעניין התהפוכה הגדולה ביותר של המאה הזו – החילון ההמוני. היא תאלץ אותנו לטעון כאילו שהתקדמותה של הרוח האנושית נעה במסלול שמן המיתוס אל הרציונלי, ומן הדתי אל החילוני. למעשה, טיעון זה שימש את הרוב המוחלט של זרועות החילון בדרכם לשחרור מעבותות הדת, כאילו כדי לסמן את החופש הזה כשלב הכרחי בקיום האנושי, ולתת לו תוקף היסטורי.

לא רק החברה הנוצרית חוותה את השינויים הללו, גם היהדות חשה את הרוחות המהלכות אלא שכמיעוט וכדת שאינה בשלטון היה לה חסרון מהותי – לא היו לה מוסדות מדיניים שיגנו עליה מפני הסערה הקרבה. היא היתה נתונה לחסדי החוק באותן המדינות שבהם שכנה, ולא יכולה היתה לאכוף את חוקיה לחלוטין, לפחות לא בצורה "חומרית", אלא רק בדרך של סנקציות חברתיות. עובדה זו הפכה את החברה היהודית לכור שעומד לפני פיצוץ, ואכן היהדות של המאה ה-18 היתה שונה בתכלית. טרם הספיקה להתאושש מהשבר שפקד אותה באמצע המאה ה-17 (גזרות ת"ח ות"ט, השבתאות), פקדה אותה מהמורה נוספת שפירקה אותה סופית לפלגים – השמרנים מצד אחד, החדשנים מצד שני, והמתקוממים מצד שלישי.

תומאס קון בספרו "מבנה של מהפכות מדעיות" תיאר את מצב המשבר המדעי כשלב בו פתרונות אד-הוק לא מצליחים לפתור את האנומליה, שלב שמתאפיין באי סדר, פריצת גדרות והפלגות פילוסופיות שמובילות את הקהיליה כולה אל נקודת רתיחה שתקבע: ממשיכים או מתחילים מחש אחרת. קון משוה את קריסת הפרדיגמה ופיתוחה של פרדיגמה חדשה להמרת דת, וכך אכן קרה גם בעידן הרפורמה הפרוטסטנטית בחברה הנוצרית, וגם בעידן החילון במקרה שלנו בחברה היהודית. ושוב, נקיטה בצורת הניתוח הזו תציג את תופעת החילון והולדת היהדות המתקדמת מכאן, ואת פריחת החסידות מאידך, כשינוי פרדיגמה דתית. אכן, האליטה הדתית נשברה אל מול הגל הגדול שתקף אותה, ואימצה גם היא מאוחר יותר דרך שתיחשב כקונטרה-רפורמציה: התחרדות, התקבעות, התבדלות.

"שורשי החילון – מתירנות וספקנות ביהדות המאה ה-18", הוא מחקרו של פרופ' שמואל פיינר מאונ' בר-אילן, שרואה אור כספר בהוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ומתחקה אחר הפיצוץ הפרדיגמטי הזה בחברה היהודית. הוא מחלק את גורמי החילון לכמה חלקים, מנתח את השורשים, ומסדר את התהליך על פי מסגרת שמסתדרת כאמור עם הגישות שצוינו קודם – קון והגל (ובמהדורות הרדיקליות שלהם: פיירבנד ומרקס). הווה אומר: הממסד הדתי משתלט על דרכי החשיבה של עדר המאמינים, ומנצל את אמונתם התמימה על מנת לקבע את מעמדו. כל גילוי של התקוממות שעשוי להחליש את המעמד המקובע הזה מפורש ככפירה, ובסמכות החוקים הדתיים הוא ממגר אותו בשירותם של המאמינים. הוא מטיף לאמונה תמימה על מנת שהמאמינים "לא ישאלו שאלות", ובכך למעשה אוטם את מוחותיהם וכולא אותם בפרדיגמה או נוטע בהם תודעה כוזבת. על מנת לשחרר אותם יש להחליש את הממסד, ולהפריד בין הדת למדינה, או בין הדת למערכת האכיפה הקהילתית. יש לשחרר את המחשבה האינדיווידואלית ולאפשר אוטונומיה דתית של כל האדם ברשותו – דבר שלא היה קיים לפני מהפכת החילון ונולד בה. זו למעשה מהות המהפכה, דמוקרטיה של החוויה הדתית, ובכך למעשה שוב מתחברת המהפכה הזו עם הרפורמציה הפרוטסטנטית. שוב לא צריך את הממסד הרבני על מנת שיתווך בין אלוהים לבין המאמין התם, שיוכל לנהוג ביהדותו כרצונו, בין עם כזהות לאומית, דתית-פרוגרסיבית (רפורמים מצד אחד, אורתודוכסים מודרניים מצד שני), הטרודוקסית (תרגום בגוף הטקסט: מה שהיום נקרא "מסורתית")  או אפילו מתבוללת.

פיינר מחלק את החילונים לשלושה: א. אלה שנכנעו לתשוקותיהם ולפיתויי העיר הגדולה, מה שהתאפשר להם לאחר שהאכיפה הדתית וכוחו של הממסד הרבני נחלשו: עשירים מצד אחד (יהודי-חצר ואנשי החברה הגבוהה) ועניים מצד שני (שלא עמדו בתובענות) ; ב. אלה שעשו דווקא, על רקעים שונים: מתריסים (דאיסטים ואתאיסטים), ממורמרים (אנטי-קלריקליים. תרגום: נגד הממסד הרבני) והרסניים (שבתאיים ופרנקיסטיים) ; ג. אלה שהאמינו שהיהדות חייבת להשתכלל על מנת להתיישר על פי רוח התקופה ובהם המשכילים וההטרודוקסים/פרוגרסיביים. ומכאן: הממסד יכול היה להתמודד רק עם הזרם המרכזי, וחוסר יכולתו להתמודד עם השוליים הגיע או מפני שלא עמד על המשמר והיה ער לרוחות הנושבות (מתוך קבעון ויהירות), או מפני שמלכתחילה הוא מעודד לבינוניות ולכן כשהשוליים חזקים מדי ומתעקשים להשאר בצדדים הוא לא יודע להתמודד איתם (כלומר, שוב, זה היה חזק ממנו כי "הרוח גילתה את עצמה"). ובמילים אחרות, מה שהיה הוא שיהיה.