בראשית ימיה של הציונות ספגה דמותו של ירמיהו הנביא התעלמות, אם לא לעג. הוא נתפס כנביא החורבן וכאיש הקינות של תשעה באב. חברה שרצתה להחיות את עצמה לא יכולה היתה להרשות לעצמה לתת דגש למי שבישר את נפילתה. ובכך חטאה של הציונות – היא היתה אופטימית מדי והעדיפה שלא להפנים את הלקחים מספר ירמיהו, היא נאחזה במסורת שמבטיחה "מסורת בידינו מאבותינו, בית שלישי לא ייחרב". הבית השלישי הוא המדינה ואם היא הוקמה הרי שיש לה פוליסת ביטוח אלוהית. במחיר זה הציונות עשתה כמה וכמה טעויות, שחלקן חטאים מוסריים ששקולים בדיוק לאלה שעשה העם ונגדם יצאו הנביאים בימי חורבן הבית. אילולא ההבטחה היתה המדינה מיועדת לכליה, אם יש אלוהים, אבל היהירות מעלימה את תובנה זו מעיני היהודים. על נקודה זו מבקש לעמוד בני לאו בספרו החדש "ירמיהו – גורלו של חוזה", שרואה אור כעת בהוצאת ידיעות ספרים.
נפלא מצד אחד, מצער מצד שני, שהשיח מאז 1967 הפך לשאלה מתי יקיץ הסוף על מדינת ישראל והאם אכן זה יקרה. ומלחמת ששת הימים היא אכן אבן הבוחן בסיפור העכשווי. אפשר לדבר עליה בשתי צורות: כמלחמתו של חזקיהו באשור, והנס הגדול שפקד את ירושלים לאחר תפילתו של הנביא ישעיהו – עימו מעדיפים הציונים להזדהות כנביא הנחמה. או כמרד של צדקיהו בבבל, הבאים לנקום את כבודם, מוסחים ועוזבים אך שבים לנקום. צדקיהו ביקש אז מירמיהו להתפלל על ביטול הגזרה כפי שעשה ישעיהו, ירמיהו ידע שהגזירה נחתמה וכך אמר גם למלך. עם בואם של המצרים אל החוף הצפוני, הבבלים עזבו את כיתור ירושלים בכדי להלחם עם אויביהם. היה נראה שהגזירה בוטלה, ואכן בני ירושלים שמחו על כך והיו בטוחים שאלוהים עשה נס על אף שירמיהו ניבא לרעתם. הם אף הכניסו אותו לכלא, בשל התעקשותו על כך שאסור להם להיות שאננים, מפני שהחורבן יהיה אף יותר כואב אילולא ידעו שגורלם בידיהם. במקרה של ירמיהו הגורל היה כניעה לבבלים, במקרה שלנו גורלנו נתון למחלוקת – חלק מהעם חושב כך בעקבות אנשי הבשורה שלו, וחלק אחר חושב אחרת.
אנשי הבשורה העכשוויים בעידן התקשורת הוא הפובליציסטים. לאו משוה בין התפקיד המסורתי של הנביא המוכיח בשער לבין הפובליציסט, אותו אדם שעומד מחוץ למערכת ומשתדל בכל כח כתיבתו או דיבורו לשכנע את אנשי קהילתו בצדקת דבריו ובסכנה האורבת להם אם לא יקשיבו לו. ואכן, אז כמו היום, ישנם פובליציסטים לשני הצדדים – חלקם דוברים אמת, אלה שצודקים, וחלקם האחר שקר. חלקם מוליכים את העם שולל, מטעמים אינטרסנטיים וחלקם משלמים על כך במשרתם אם האח הגדול לא אוהב את צורת ההתבטאות שלו. ירמיהו של טרום החורבן היה במקרה הזה "שמאלן", כביכול, רודף תבוסתנות כנגד הרצון הלאומני של העם. לא הייתי אומר שהטון של לאו מספרו הוא פוסט-ציוני, על אף שמשתמע מדבריו שאם הימין הניצי ימשיך בפעולותיו היהירות, אסון יבוא על העם. על אף שמשתמע מדבריו שהעוולות המוסריות שהימין מבצע בחסות אותה היהירות (והאלוהים) מקטרגות עליו בבית דין של מעלה. אני לא רוצה להכניס דברים לפיו, אלא להמליץ למי שמעוניין לקבל השראה מסיפור תנכ"י בכדי להבין את המצב הפוליטי בישראל, לקרוא את ספרו.
להשאיר תגובה