Culture Agent

הסיפור על הבן של השופט חשין הוא דרך מתוחכמת להטיף לציבור שאלכוהול רע לדמוקרטיה. זוהי פרופגנדה נגד אלכוהול, והטענה היא שהוא פוגע באבני היסוד של שלטון החוק. לא האלכוהול אשם, הוא רק סימפטום. מי שאשם הוא התרבות הישראלית, מי שאשם הוא השלטון שמחנך אליה אבל מסיט את תשומת הלב לשעיר לעזאזל התמידי – האלכוהול. טל מור לא הרג את ש. חשין בגלל האלכוהול, הוא הרג אותו בגלל שהוא חי את התרבות הישראלית של "לי זה לא יקרה". והתקשורת, במקום שתהיה כלב השמירה, משרתת את הממסד שמנסה לטשטש את זה, פשוט כדי להכשיר את ההתנהגות הזו. השירות הוא הפצת המסרים שמוכתבים לה ממנו: להתרכז בסימפטום ולא בבעיה. כי זוהי דרכו של הממסד, לדכא את ההמונים באופן שיטתי, כשהוא משכנע אותם שכדי לשמור את החוק צריך להמנע מדברים מסויימים. הציבור יימנע מהדברים האלה אבל בעיית שמירת החוק תמשך תמיד, מפני שהחינוך הממסדי מטפח אותה. למה הוא מטפח? כנראה כדי שהממסד יוכל להמשיך ולרמוס את החוק. הבעיה היא הממסד, הבעיה היא לא הסימפטומים שהוא מסמן עליהם.

אבל אתרכז רק בחלק הראשון: דמם של בני משפחות האצולה ממערכת המשפט נראה סמוק יותר, כשהתקשורת מתעוררת רק כשהם נפגעים. תאונות קורות הרי בכל יום, למה בכל יום לא זועקות הכותרות? אולי מפני שלא בכל יום יש תאונה של פגע וברח? לא נכון. אולי מפני שלא בכל יום יש תאונה שמעורב בה שיכור? לא נכון בכלל. אולי מפני שלא בכל יום יש תאונת פגע וברח שמעורב בה שיכור והורג בן של איש חשוב מאוד? אני בטוח שכן. הדברים האלה עולים לכותרות בדרך כלל בתאונות מרובות נפגעים וכשמישהו שהשם שלו מצלצל מוכר נפגע – תמיד האלכוהול יוזכר במקרה, או כאפשרות למה שגרם לתאונה. כאילו שהאלכוהול הוא הבעיה. אז לא, אלכוהול הוא לא הבעיה. אלכוהול הוא קורבן פשוט שאפשר תמיד להאשים אותו – ושוב, יש תחושה שבארץ תמיד נוטים להאשים את הסימפטום ולא את הבעיה. הסימפטום הוא האלכוהול התמים ומשמח הלב, הבעיה היא ה"סמוך".

במקרה של טל מור הבעיה היא חוסר תשומת הלב שלו, ולא האלכוהול. אני בטוח שהוא היה מספיק אחראי כדי להפעיל שיקול דעת לפני שעלה לרכב, כשהוא יודע שהוא שתה ומסוגל להרוג את בעצמו. הוא חשב שהוא יכול לנהוג, שיקול הדעת שלו היה מוטעה. האם האשם הוא האלכוהול או חוסר האחריות? אם היינו מקפידים על נקיטת אחריות, דברים כאלה לא היו קורים. זה שאנשים לא נוהגים אחרי אלכוהול רק אומר שהם אחראיים. האם הם צריכים להפסיק לשתות אלכוהול? לטענת ה"ממסד", כן, כי זה מטשטש אותם וגורם לך להיות אלימים, לא אחראיים וכו'. האם זהו האלכוהול שגורם לחוסר אחריות או שמא החינוך מהבית או מהתרבות שבה הם חיים? בארץ מחנכים לדפוק ולזרוק, המדינה אשמה. שתיטול היא אחריות ולא תאשים את הש"ג.

לא כל הנהגים הפוגעים הם מסוממים ושיכורים. חלק מהנהגים הפוגעים משתפנים לעמוד מול השוטר והנפגע ולתת דין וחשבון על חוסר האחריות שלהם. זה לא קשור בכלל להשפעה תחתיה הם נהגו, זה קשור יותר לחינוך שלהם ולתרבות הישראלית בכלל שדוגלת במה שתיארתי כלדפוק ולזרוק. טל מור לא זוכר לא כי הוא היה מסומם, הוא לא זוכר כי הוא מדחיק. ההדחקה באה ממקום של התכחשות, וההתכחשות באה ממקום של "לי זה לא יכול לקרות". וככה כל הישראלים מצפצפים על הכללים בהנחה שלהם זה לא יכול לקרות כי החוקים נועדו רק לטיפשים, אבל הם חכמים. דברים כאלה קורים, הדבר ידוע ומפורסם ולא צריך לחכות שבן של שופט ייהרג כדי להכריז שזה פשע ; אני לא רוצה להפנות אצבע אל מערכת החוק שמטפחת לעצמה תפקיד של נטפלת לדברים הפחות משמעותיים אלא דווקא למערכת החינוך. במקום לדבר על ציונות ולאומיות, דברו על נימוסים בסיסיים. נימוס מס' 1: טול אחריות אישית. נימוס מס' 2: דבר אמת. נימוס מס' 3: היה ערב לחבריך, ואל תשלים עם הפרה של שני הכללים האחרים.

חלק מהרעות החולות במדינה שלנו היא הפרה שיטתית של שני הכללים הראשונים מבלי יכולת אפילו לציית לחוק מס' 3. כאן אני חוזר לאצבע המאשימה כלפי הממסד. לא תמיד נציגי הממסד מקפידים על הכללים הללו – הם לא לוקחים אחריות אישית ולא מדברים אמת, הם גם לא ערבים לכך שנציגים אחרים של הממסד יקיימו את הכללים הללו. ולכן אין פלא שההמונים מקבלים מהם דוגמא ומתנהגים כך. אלא שהממסד מנסה לשכנע את ההמונים לשמור על הכללים הללו בדרכים של מניפולציות רגשיות וסימון על סימפטומים. וכך בעצם זה הופך להיות מעגל מרושע.