Culture Agent

האנתרופולוגיה אוהבת להטעין כל פעולה בחיי היום-יום בקארמה סימבולית. לדידה, השפה היא לא רק אוסף מחוות שמאפשרות תקשורת בין אנשים, אלא מכלול של משמעויות שקשורות גם ביחס של האדם לעצמו ולעולם. האדם כשהוא עושה דבר כלשהוא למעשה פוצח עם עצמו בשיחה, וקבוצת אנשים שעושה דבר משותף דנה ביחסי הגומלין שלה עם עצמה ושלה עם העולם – מין "מדיטציה" שמביאה את כולם ל"הארה" מסויימת באשר ליחס המחודש של הדברים בעולם של אחרי הטקס הזה, לעומת זה שלפניו. כל מה שאנשים עושים הוא נקודת זמן שמחלקת את העולם ללפני ואחרי, היחס ביניהם הוא שינוי בין מצבי הדברים שמהווה את המשמעות האמיתית של אותה הפעולה. וכך מקבלות פעולות יומיומיות משמעות אחרת לגמרי, אם חוקרים אותן בכלים האנתרופולוגיים. כולל הבנאליות ביותר, ובמקרה דנן – הסעודה, שהופכת מכינוס ארעי של אנשים שעסוקים בלבצע פעולה בסיסית של הזנה עצמית, לסימפוזיון של ממש (במובן המקורי של המילה סימפוזיון, כנס בעל אופי תחרותי).

בעוד דיבור הוא פעולה שמוציאה מהפנים אל החוץ, האוכל הוא פעולה שמכניסה מהחוץ אל הפנים. בעוד שהוראה היא פעולה שמוציאה מהפנים אל החוץ, למידה היא פעולה שמכניסה מהחוץ אל הפנים. הפרשנות האנתרופולוגית של הפעולות המחצינות הופכת להענקה, ושל הפעולות המפנימות הופכת לקבלה. כלומר, מי שמאכיל אותך מעניק לך, ואתה הוא המקבל. וכך למעשה עולם הדימויים התרבותי משתמש במושג ההאכלה בהשאלה גם ליחסים אחרים של הענקה וקבלה: הורות, פרנסה ולימוד. ההורים הם אלה שהולידו את ילדיהם, והוציאו אותם מבין חלציהם. מי שמפרנס אדם אחר, הוא זה שמאכיל אותו לחם ומעניק לו את החיות. מי שמלמד מישהו אחר, מאכילו דבש מסלע. האב שקול למורה, ושניהם שקולים לאפוטרופוס או הספונסר – כך לפחות בעולם המסורתי, שבו יחסי הסמכות הם כאלה שברור מי המעניק ומי המקבל. בעולם כזה, המקבל הוא סביל, ולכן הוא נחות בהיררכיה המחודשת לעומת המעניק הפעיל.

היחסים בתוך הסעודה נמדדים לפתע במושגים שונים לגמרי והופכים למין משחק: מי האכיל את מי – מי הקבוצה הביתית ומי הקבוצה המארחת ; מי הניח לפני מי את האוכל – מי נותן את כדור הסרב ומי עונה לו. הסיטואציה הזאת אינה אלא הכרזת קרב, ואם התשובה שנענתה היתה מספקת, הרי שהיא הופכת לשאלת בומרנג, וחוזר חלילה עד שהיא נותרת ללא מענה. המשחקון מסתיים, הנקודות מסתכמות, ובסופו של דבר המערכה מוכרעת לטובת זה ש"ניצח". כלומר, הסעודה עשויה להתפרש כזירת מאבק היררכית, שבו המעניק בוחן את כוחו מול המקבל, שנבחן על הכרת התודה שלו אליו. אם המקבל נתן את התודה, המעניק יצא וידו על העליונה, ואם מעל בה הרי שהוא השפיל את מארחו. כמובן שההתמודדות לא חייבת להיות מערכה של השפלות, למרות שיש כאן בהחלט אלמנטים של משחק תפקידים סאדו-מזוכיסטי – המאבק הוא לא בהכרח לחיים או למוות, אלא יותר דו-שיח שבו המעניק מעוניין לנסות את כוחו מול המקבל ולראות אם הוא יכול לו. אין כאן עימות אלא מין חידון, ובספורט הדבר נקרא פשוט "משחק ידידות".

רוחמה וייס מציעה בספרה החדש "אוכלים לדעת" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) להחיל את הפרשנות האנתרופולוגית הזו לתבניות הסעודה של חז"ל כפי שהם מופיעים בתלמוד. במחקרה היא מוצאת שאכן כל התיאורים הללו כוללים מבחן הלכתי של משקיף כלשהוא שמבקש לראות את החלטתו של החכם באשר לאכילה -בין אם מדובר בסוג הברכה שיברך, המאכל שיחליט לפתוח איתו, או אם בכלל יאכל את מה שכשרותו מוטלת בספק. "מבחני סעודה" אלה, כפי שהיא מכנה אותם, מגלים זירת התכתשות וירטואלית בין חכמים על היררכיה הלכתית. מי שנכשל במבחן הזה, יכול להיות ה"מעניק"/בוחן שלא הצליח להכשיל את ה"מקבל", או שמא ה"מקבל" שלא הצליח לעמוד באתגר שעמד מולו. בצורה זו נבחנים טיבו וחריפותו של כל חכם, והסעודה הופכת לעוד פרקטיקה של "אימון הלכתי", כלומר גם כשהחכמים אינם בבית מדרש גם אז הם עומדים למבחן על הידע שלהם. במקרה הזה מדובר על מבחן מעשי ולא תאורטי. וייס בוחנת את התרבות החז"לית בצורה זו מהיבטים שונים – חברתיים, פסיכולוגיים, תרבותיים, היסטוריים ופוליטיים, ומגלה פניני זהב שקבורים בערמת השחת של התלמוד ; הספר נקרא "אוכלים לדעת" הן בגלל שהסעודות עצמן מהוות למעשה מבחני ידע, והן מפני שמבחינה סמלית כאמור פעולת האכילה שמכניסה מהחוץ אל הפנים שקולה לרכישת ידע.