Culture Agent

המאגיה בדרך כלל מהווה את נקודת המפלט של האנושות מהבנת הטבע שנשגבה מבינתה. צדק שפינוזה כשחזר במאמר התיאולוגי-מדיני שלו הלוך וציין שכל עניין העל-טבעי היה בסך הכל תירוץ של ילדים קטנים שבא במקום להודות פשוט וקל שאין לאף אחד מושג איך הטבע, סוף כל סוף, פועל. בסופו של דבר, פעולות אשר על פי ניסוי וטעיה הביאו לאותם מצבים אבסורדיים שבהם הטבע פועל באופן לא מובן, הפכו לפרקטיקות שכביכול משנות את סדרי הטבע. אבל לא הסדרים השתנו. הפיזיקה נותרה כפי שהיא, וכל מה שנוצר הוא תנאים מיוחדים בה שיצרו תופעות מעניינות במקרה הטוב, ומדהימות במקרה הפחות טוב. אדם שהיה צופה בתופעה המוזרה שעורר אותו מלומד על פי נסיון, היה מוקסם ממנה (כלומר, המלומד ביצע "קסם"), ובתמימותו היה מפרש את זה כאילו שאותו המחולל שלה הוא בעל יכולות נפלאות (כלומר, השתאה ולא הבין).

חשוב לציין את האטימולוגיה של המילה "נפלא", במובן של מסתורי, לא מובן. "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת", אומר הנביא ומתכוון: לא ברור איך באופן טבעי יכול היה משה לחולל בעזרת ה' את מכות מצרים, או לבקוע את הים. זה היה נפלא לא במובן של wonderful אלא במובן של astonishing. ובני ישראל אכן חששו מיכולותיו של משה, שנתפס בעיניהם כשליח אלוהים משום שרק אלוהים השולט בטבע יכול להיות מי שעומד מאחורי אותן התופעות שחולל משה. הווה אומר, לא משה הוא המאגיקון אלא ה' הוא זה שפועל בדרכים טבעיות לגמרי – משה הוא רק שליחו, שנועד לגלות את נפלאותיו של ה'.

כאן הנקודה: הלוואי שבאמת היו מתייחסים לנפלאות שחולל משה כפי שביקשו חז"ל להציג אותן, משום שעל פניה כל פעילותו של משה נחווית כמאגיה פולחנית. וכך אכן מבקרי המקרא מפרשים את העדויות על הנסים בתנ"ך – אליהו הנביא לא היה שליח-אל אלא מכשף, ואלישע היה השוליה שלו. יהושע שהקיף את יריחו שבע פעמים ותקע בשופרות פעל בצורה פולחנית-מאגית, וגם הקללה שהטיל על מי שיבנה את יריחו היתה כישוף. הקמעות שכותבים מקובלים אינם תפילה לה', שיושב במרומים וראוי לעשות צדק בעולמו, אלא פעילות מאגית ולחשי קסמים. יכול היה להיות כך, אם היחס לשדים ומלאכים היה כאל ישויות חיות, שקמעות מפחידים או ממגנטים אותם – כך אכן הדת המסורתית התייחסה אליהם, והפכה את העיסוק למאגיה.

בפועל, מסתבר שהפרקטיקות האלה הן הדרך של המלומדים מהעבר, שתפקדו על תקן רופאים-מדענים, לשחזר את התופעות המוזרות הללו. קמעות שסילקו שדים לא היו יותר מטיפול שפועל בצורה פסיכוסומטית, כמו איזה פלצבו. שיקויי קסמים, וסמי מרפא היו כימיה עתיקה שהיתה מסלקת תכונות מזיקות מאוכל, או יוצרת תרכובות מסוימות בעלות תכונות מועילות. המאגיקונים הקדומים היו מדענים, אלא שבשונה מהמדע של היום שעסוק בעיקר בהוכחה (לחקור את הטבע), המדע של אז היה עסוק בעיקר בגילוי (להתנסות בטבע). ובמסגרת הגילויים, הידע שלהם נבנה נדבך על נדבך, של הסקת מסקנות על פי ניסוי ללא השערות קודמות שיש להוכיח, ופיתוח תורות שלמות על בסיס אותם גילויים מפתיעים. האלכימיה נולדה כך, מתוך מוטיבציה לאנוס את הטבע ולגלות את אבן החכמים, האלכימיה של אז היתה מדע-כישוף. החכמה ההרמטית היתה ידע מן האלים, וככזו היא היתה מקודשת. אדם היה עוסק במדע מתוך שליחות דתית, ולא בגלל סקרנותו או רצונו לתרום לאנושות. אדם היה מכשף כדי לתרום לחוויתו הדתית, ואם יש איזו שהיא תרומה, היא השפעה שלו על הסביבה ולא גילוי למען הדורות הבאים – זה היה ההבדל.

אנשי המדע של אז היו כאמור אנשי דת באופן כללי, מין רופאי-אליל. את ההשראה המדעית שלהם הם היו מקבלים בעזרת לחשי מדיטציה, בעזרת מפתחי תודעה הם היו מנסים לקבל מוזה, מוזה בכלל היתה מגיעה לטענתם מן האלים. האלים היו מצב התודעה הגבוה, מי שמגיע אליו חווה אותם ומתקשר איתם. אותם חכמים-מדענים בנסיונם לשלוט בטבע, היו מתקשרים עם האלים. ושוב, לא הם משנים סדרי עולם אלא האלים שעימם הם נקשרים. מאגיה נחשבה כתקשור, והכלים הפולחניים היו מדיום.

הקישור בין מאגיה למדע, והנסיון להציג את המאגיה כנטורליסטית היא מנת חלקה של החשיבה הרציונליסטית שמחשיבה את מי שמאמין בעל-טבעי כשוטה. שוטה במובן המנטלי של המילה, טיפש או משוגע, מה שמכניס שוב את כל העניינים הללו למסגרת לעומתית. הרציונליסטים מרשים לעצמם להתנשא על פני הרומנטיקנים, וכשהם שולטים בממסד אז גם השפיות והאמינות נחשבת למונופול שלהם. כל מי שחושב אחרת הוא שרלטן או מטורף.

פרופ' אבשלום מזרחי קובל על כך. בספרו החדש הוא מנסה דווקא כאקדמאי רציונליסט, לבחון את המאגיה לא ככלי חברתי אלא ככלי רוחני. אנשים שמאמינים במאגיה עושים את זה כדי לקבל את אותה המוזה – בין אם מקורה באלים (ואז המאגיה דתית), ובין אם מקורה בתודעה גבוהה (ואז הם סתם מאותגרים-פסיכדלית). ועדיין, המאגיה משמשת כמכשיר להתעלות רוחנית, ולא כמכשיר להונאה שכלית. הספר, "אשרי המאמין – מאגיה, מיסטיקה ואמונות חובקות עולם", מלבד אפולוגיה מהווה גם לקסיקון למגוון ריטואלים מאגיים שנפוצים בעולם, עם דגש מיוחד לדתות המונותאיסטיות ובפרט ליהדות. הספר, שהופיע בהוצאת "אופוס", כתוב בשפה עממית מאוד ונגיש לקריאה, אינו אקדמי (למרות שיש בו ביבליוגרפיה נכבדת), אלא יותר בסגנון של סקירה חופשית. למרות שהיא מקיפה, הספר כולל יותר מ-600 עמודים בכריכה קשה, ונראה שהוא מצדיק את התהדרותו הזו ("הספר המקיף ביותר שנכתב עד כה בעברית בנושא מאגיה, מיסטיקה ואמונות חובקות עולם")