Culture Agent

אחת מהרעות החולות של המונותאיזם האורתודוכסי היא הצייתנות העיוורת – לכתבי הקודש, לסמכות הדתית ולזעם הקדוש. צייתנות שכזו היא משחיתה, מפני שהיא משמשת ככח פוליטי של הסמכות הדתית לעשות ככל העולה ברצונה, תוך ניצול שכבות העם החלשות, והכפפת דעותיהם על פי גחמות הממסד הדתי. נכון אמנם שהממסד, בהיותו נאמן לדתו, מנסה להגשים את חזונה שמתיימר להיות האמת, אבל לעיתים רחוקות מאוד יש את מה שנקרא בלשון התלמוד "תורה וגדולה במקום אחד". רבים מהמנהיגים הדתיים לא ניחנו בכישורים המתאימים להנהגה מדינית, וכשהם מגיעים לעמדות כאלה, הכח שיש בידיהם הרסני. חלקם מאבדים את מדינותיהם לדעת, אחרים משליטים פחד בלב הנתינים שלהם (מתוקף התיאוקרטיה), ורבים מהם מאבדים את השיפוט המוסרי שלהם למען האידאל הדתי, על אף שלא היטיבו להבין אותו לאשורו. כאלה היו אבות הכנסיה בימי שקיעת האימפריה הרומית, שהשתמשו בקיסרי רומי כדי להצר את צעדיהם של המתחרים שלהם ובכך הכריזו על פלגים תיאולוגיים כעל כופרים ורדפו אותם "בשם האלוהים". במסגרת זו נרדפו הפגאנים שעימם היה חילוק תאולוגי ניכר ביותר (פוליתאיסטים), היהודים שעימם היה חילוק תאולוגי עקרוני (בדבר זיהוי האל והמשיח), והזרמים הכופרים שעימם היה חילוק תאולוגי במבנה האלוהות וההיררכיה בה (השילוש הקדוש).

"אגורא", סרטו של אלחנדרו אמנבר, מדגים יפה את ההשחתה שנובעת מכך שהכח מרוכז בידי השכבה הדתית. הסרט מתאר את אלכסנדריה של המאה הרביעית לספירה, מעט אחרי שהקיסרות הרומית קיבלה עליה את הנצרות. הוא מתאר את חייהם של קבוצת תלמידים בספריה של אלכסנדריה שמאוגדים סביב מורתם, היפתיאה בתו של תאון, אנשי המוזיאון. היפתיאה היא מתמטיקאית ואסטרונומית נערצת על תלמידיה ושוקדת על ניסוח תנועת כוכבי הלכת סביב השמש. בדיעבד, מסתבר היא מקדימה את יוהנס קפלר ב-1300 שנה, ומגיעה למסקנות דומות לשלו בדבר היותה של השמש אחד ממוקדי המסלול האליפטי של הכוכבים. אבל היא לא מספיקה לפרסם את מסקנתה, בעיקר בשל העובדה שחייה נתונים בסכנה עקב קנאותם של הנוצרים.

הסרט מתאר את ההשתלטות של הנוצרים על אלכסנדריה בשלבים, ראשית מלחמתם כנגד הפגאנים והחרבתם את מקדשיהם. בשלב זה היפתיאה עדיין לא מוצאת מהחוק, אבל עבודתה נתונה בסכנה עקב נצרותם של חלק מתלמידיה, עליהם היא מחליטה להגן בגופה. לאחר שהנוצרים זוכים באהדתו של הקיסר, שמשחרר את הפגאנים הכלואים בתמורה להעברת השליטה על הספריה באלכסנדריה לנוצרים, היא יודעת שהם יחריבו אותה מפני שהם כוללים לטענתם כפירה פגאנית. במבצע מהיר היא מנסה למלט משם את הספרים החשובים, אבל לא מספיקה להציל את כולם. הנוצרים אכן משמידים את הספריה, ומגרשים את הפגאנים בדרך לעיר מטוהרת מעבודת אלילים – מי שרוצה להשאר חייב להתנצר, וכך אכן עושים חלק מתלמידיה. בשל מעמדה המיוחד, שהותה בעיר מותרת לה אך ככל השזמן עובר הכנסיה מצרה את צעדיה, עדיין כשהיא בחסות שליטי העיר, שהם מתלמידיה.

כאן מתחיל החלק השני של הסרט. לאחר שהנוצרים גירשו את הפגאנים, הם משתלחים גם ביהודים כרוצחי ישו לטענתם, ומגרשים אותם. הנהגת העיר שחונכה על ידי היפתיאה לסובלנות לא שלמה עם הרעיון, אך במהרה מתברר לה שכוחה נחלש מול השתלטנות של הבישוף המקומי – קירילוס. מאוחר יותר קירילוס ישתלח גם בזרמים המתונים יותר, שמתחרים באורתודוכסיה שלו, ויפעיל את הסמכות הדתית שלו על מנת להכריח אותם להסכים עימו. בשיא הסרט הוא מכריז על היפתיאה ככופרת ודן אותה למוות אם לא תמיר את דתה. תלמידיה מנסים לשכנע אותה לשמור על חייה למען המדע, אך היא שדוגלת בפלורליזם מסרבת להמיר את דתה למראית עין ולמעשה הולכת אל מותה, שמגיע בסופו של דבר כשאספסוף נוצרי סוקל אותה.

סיפורה של היפתיאה ידוע בהיסטוריה, כראשונת המרטירים של המדע בעידן הכנסיה. הסרט, הריאליסטי מאוד, לא מנסה לייפות את התמונה ולהציג את הנצרות הקנאית בצורה יותר עדינה. בקונטקסט הפוליטי, הוא מנסה לומר שני דברים עיקריים: א. הפונדמנטליזם הוא אויב הדמוקרטיה ; ב. הדת מנוגדת למדע, בעיקר בשל דבקותה בדוגמות שלא ניתנות לערעור. הדבר השלישי שהוא מנסה לומר הוא שאם האליטה הדתית היתה מעט פחות צרת אופקים, וגמישה בהתאמתה לממצאי המדע, העולם היה יכול לפרוח, אלא שהקנאות הכניסה את העולם אל תקופת חושך שלא נגמרה עד שמעמדה של הכנסיה נשחק, גם הוא בשל אותו "חטא ההיבריס". ניתן אם כך להבין, שהדיאלקטיקה שבה משתמש הסרט היא שהמדע מייצג את הטבע, והדת היא דווקא זו שניסתה להתגאות על פניו ובכך חטאה.

הביקורת היא כאמור לא בהכרח כנגד הכנסיה או הנצרות אלא כלפי כל דת ממוסדת שמערכת סמכותית באשר היא, שמפעילה את הסמכות שלה בכדי לכפות על אחרים את דעתה. ניתן עם זאת לראות גם ביקורת כנגד המונותאיזם בכלל, מפני שאם נביט במה שהנוצרים עשו בסופו של דבר מנקודת מבטם, הרי שמדובר בהגשמת חזונו של בעל ספר דברים – סילוק עבודת האלילים, ערים נידחות וזקנים ממרים. לכשעלה בידה עם התנצרותה של הקיסרות, היא אכן עשתה זאת ובכך למעשה שירתה את היהדות. הווה אומר, לא מן הנמנע שאם היהדות היתה מגיעה למעמד של הנצרות, ושליחיה היו מצליחים לגייר את הקיסר, גם היהודים היו נוהגים כך כלפי הפגאנים מצד אחד, והחולקים עליהם מצד שני. למעשה, זה בדיוק מה שהיהודים עשו 300 ו-400 שנה קודם לכן בסדרת המרידות שלהם, זו הסיבה שהרומאים רדפו את היהודים והוציאו את הפולחן שלהם מחוץ לחוק. משהו בדבקות המונותאיסטית מחנך למרידה בסמכות החוק, ומגני החוק לא מסוגלים לסבול את זה.

הרומאים הפגניים החזיקו בחוק הרומאי כבציפור נפשם, ופגיעה בסמכותו היתה פגיעה בהם, ובכבוד האלים שלהם, שהסמיכו את הקיסרים לחוקק. רבים הסנאטורים וההיסטוריונים הפגאניים שכתבו כנגד היהדות ומאוחר יותר הנצרות, על החוצפה וגבהות הלב שלהם כשהם זוכים לרווחה, ועל הפוטנציאל המרדני שלהם. מדובר אם כן בביקורת רביעית וגדולה ביותר, שרלוונטית גם אלינו: דתיים שרואים בסמכות הדתית אוטוריטה גבוהה יותר מהחוק, מועדים למרד, ונוהגים כחוצפה וביהירות כשהם רק יכולים. למעשה, זה בדיוק מה שקורה כיום בהתנחלויות – מרידות, סירובי פקודה וגבהות לב, שהסרט הזה בא להזהיר מפניהם.