Culture Agent

בהמשך למאמר על גלות הסנהדרין הסופית, ניתן לזהות בהיסטוריה היהודית דפוס זהה של התעוררות משיחית ובמסגרתה מופיע משיח שקר שמבטיח גאולה, הממסד הרבני מתנגד אליו, ספק אם בגלל שהוא מפוכח יותר מבחינה פוליטית וספק אם זה מפני שהוא רוצה למנוע את בואו. בסופו של דבר משיח השקר מוביל את ישראל לאסון לאומי ורוחני, והסטטוס הקוסמי משתנה. כלומר, כל אחד מהנקודות הללו היא מין ברייק פוינט בדיאלקטיקה הקוסמית. חורבן הבית הראשון היה ברייק פוינט נוסף, ראשון במספר, שהביא שואה רוחנית על ישראל. הברייק פוינט השביעי והאחרון יהיה, כך היהודים מאמינים, המשיח האמיתי – משיח בן דוד ; אחרי כל שואה שכזו, נעשתה רפורמה ביהדות ובה המדרגה הרוחנית של התורה ירדה, ולמעשה החלה תקופה חדשה בסמכות הרוחנית שבה החכמים הנוכחיים לא רשאים לחלוק על קודמיהם לא מטעמי סמכות אלא מטעמי הסטטוס התורני. כלומר, חכמי הדור שבו יבוא המשיח והסנהדרין תשוב לירושלים כשייבנה המקדש, כלומר הסטטוס ישוב להיות ארץ ישראל, יהיו רשאים לעשות רפורמות שיבטלו את ההלכה של קודמיהם – החל בתנאים, וכלה בכל ספרות ההלכה. התנאים היו החכמים הראשונים שפסקו הלכות אחרי שבית המקדש חרב והסנהדרין עזבה את ירושלים. כלומר, עם הרפורמה התיאולוגית של רבן יוחנן בן זכאי לאחר המרד הגדול החלה תקופה קוסמית חדשה שבה התורה כבר לא במעלת "ירושלים" או "קודש הקודשים" אלא רק במעלת ארץ ישראל, התנאים לא יכולים היו לחלוק על החכמים שהיו בתקופה שבית המקדש היה קיים והסנהדרין שכנה בלשכת הגזית. המשיח שבא באותה התקופה והבטיח לגאול את ישראל עשוי להיות ישו או אחד מהמשיחים האחרים שמצויינים בכתבים: יהודה בן חזקיה, תוידאס והמשיח בתקופת אנטוניוס פליקס. בין כל אותם המשיחים היה קשר (אחד מזכיר את השני, וכולם היו רקע להופעתם של האחרים), את כולם דיכאו הרומאים או רדפו אותם מאוחר יותר ובמקביל חוקקו נגד היהדות בעקבות המרד הגדול. בשיא, כאמור, גלתה הסנהדרין.

מרד בר כוכבא קרה מאה שנה מאוחר יותר, גם הוא היה משיח שקר, לטענתי בשל הרקע המיסטי שהיה למרד הזה, הוצאה המיסטיקה מארון הספרים היהודי וראשיה ומטיפיה נדחו מהסנהדרים המחודשת שהוקמה בגליל, לשם עברה לאחר רפורמה תיאולוגית נוספת שהיתה בלית ברירה – ביהודה לא יכולה היתה להיות (והרי כתוב "לא יסור שבט מיהודה ומחֹקֵק מבין רגליו", כלומר הסנהדרין חייבת להיות ביהודה) . גם כאן, כפי שקרה בזמן המרד הגדול, היתה הפסקה קטנה. המעבר לאושא היה האות של רבי יהודה הנשיא להתחיל לערוך את המשנה, בשל חוסר הסמכות של החכמים לחלוק על התנאים שקדמו להגליה לגליל. בתוך דור אחד סיים רבי יהודה הנשיא את העריכה, ותלמידיו החלו את תקופת האמוראים. בודדים מהם, המבוגרים יותר כנראה, נחשבו גם תנאים וגם אמוראים. תקופת האמוראים החלה בעקבות מרד בר-כוכבא והמצב הקוסמי של עולם התורה.

מקדש יוליאנוס עורר את חמת הנוצרים, שהתנקמו מאוחר יותר ביהודים, כך כתבתי. הם ביטלו את מוסד הסנהדרין או לפחות הגלו אותו לבבל, הגליה זו סיימה את תקופת האמוראים. בארץ כי חכמים כבר לא היו שם, ובגולה כי הסנהדרין שכנה מחוץ לארץ ישראל ובשום אופן לא יכולים היו לעשות רפורמה שתעמיד את המציאות בצורה כזו שעדיין תותיר את הסנהדרין על כנה (גם לא ארץ ישראל השלמה של עד לפרת). רבינא ורב אשי שקלטו את חכמי ארץ ישראל החלו במלאכת העריכה שנמשכה דור אחד, החכמים המאוחרים יותר שעשו את העריכה הסופית היו הסבוראים שנחשבים לזניחים יחסית לגאונים ושקולים להם בסמכותם הרוחנית. הגאונים שמו סופית קץ לתורת הסוד היהודית שפרחה בארץ ישראל, מתוך מתן תמרור – אם תעיינו בתורת הסוד ותדרשו בה, אתם עשויים להגיע לחזיונות משיחיים שיהיו מסוכנים לכם ולכל עם ישראל, קריאה אלטרנטיבית: אתם עשויים לסכן את האליטה הרבנית וליצור כאוס, או שמא אנרכיה שתגאל אתכם מההלכה. לכן הממסד הרבני נאחז בהלכה. ומגן עליה בכל מאודו, כי הוא משמר את יחסי הכוחות בין האליטה לבין פשוטי העם (הפרולטריון).

המאה ה-12 ראתה כמה משיחי שקר נוספים בראשות דוד אלרואי שחלק על סמכות הגאונים והטיף למרד. הוא גם מי שהפך את המגן-דוד לקמע ששומר על אותם הרפורמיסטים המשיחיים, לצורך העניין אלה שמתקוממים כנגד הממסד הרבני ומתעתדים למרוד בגויים. באותה התקופה שבה המגן-דוד הפך לסמל יהודי, "התגלתה" תורת ארץ ישראל לסוגיה – המדרש הגלוי, התלמוד הירושלמי ובעיקר ה"קבלה" שיצרה התעוררות רוחנית בקרב תלמידי הרמב"ן לעלות לארץ ישראל וכלל העולם הקבלי להכין עצמם לפעמי משיח. גירוש ספרד שתפס את היהודים מופתעים הפיץ אותם לכל עבר, המקובלים עשו דרכם לארץ ישראל והתיישבו ב"ערי הקודש". השאיפות הקבליות של חכמי צפת הוציאו את השד מהבקבוק. המהר"י בירב ניסה באותה התקופה להקים את הסנהדרין מחדש, למרות פולמוס שעורר. פרעות ת"ח ות"ט עוררו גם את השבתאות ובעקבותיה העליה המסודרת לארץ שראל, של ר' יהודה החסיד ומאוחר יותר גם של תלמידי הגר"א. בשני המקרים מדובר היה בהשבת עטרה ליושנה, קיום "תורה דארץ ישראל" בארץ ישראל הפיזית – ר' ישראל משקלוב ניסה אז להקים את הסנהדרין.

הציונות תקעה את המסמר האחרון בארון גלות הסנהדרין. הרב הרצוג ומאוחר יותר הרב מימון ביקשו לחדש את הסנהדרין ונתקלו רק בהתנגדות החרדים שפסלו גם את הציונות כתנועה משיחית שעולה בחומה. החרדים מייצגים כיום את הממסד הרבני שנאחז בהלכה על מנת לשמר את ההגמוניה שלו, ומי שפורץ גדר היא הציונות לסוגיה: הדתית שרוצה לחדש את הסנהדרין ולבנות את בית המקדש, והחילונית ש"רבניה" כבר פסקו שההלכה שהחלו לקבוע התנאים כבר לא תקיפה, משום שסמכותם עולה על זו של הפוסקים הראשונים, שפעלו בתקופת גלות השכינה. שוב, לטענתי, הציונות החילונית מטעמים דתיים לגמרי זנחה את התורה ודבקה ב"ישראליות", משום שלטענתה כשהסנהדרין (שמסומלת בכנסת ישראל, על שם כנסת הגדולה) פעילה בארץ ישראל תורת הגלות מתבטלת. מדינת ישראל היא הגאולה השלמה, על פי אותה הציונות.