מסכת סנהדרין בדפים ל"ז-ל"ט היא מקור בלתי נדלה לויכוחים תיאולוגיים בין היהדות והנצרות לסוגיה (כולל הגנוסטיציזם והאריאניזם). השאלה הנשאלת היא מה בין ויכוחים תיאולוגיים לסנהדרין, שכל האגדות האלה יגיעו בדיוק במרכזו של דיון על עדים שעומדים לפניהם? ניתן היה לתרץ את המצאות המדרשים הללו בסוגיה על עדים זוממים בעקבות אסוציאציות חז"ליות, שקשרו בין עדים זוממים ודיני נפשות לבין הסיפור על קין והבל שמתקשר ישירות לחטא הקדמון ולאדם הראשון. אבל אם בודקים את העובדות ההיסטוריות, ניתן לזהות רמז מסוים בהיסטוריוגרפיה היהודית שמתגלה כאן בעקבות הצרנות והצלבות בין מקורות. מסתבר שהסוגיה הזו מופיעה דווקא במסכת סנהדרין משום שהגוף הזה של חכמי התורה הוא למעשה הסלע עליו נשען העולם, והשבתו על כנו תביא גם את הגאולה. מדרש תמים של ויכוח יהודי-נוצרי שופך אור רב על ההיסטוריה והתיאולוגיה היהודית שמבעד לצנזורה הנוצרית והצופן החזל"י נראתה בצורה מסויימת למרות שלמעשה היתה אחרת לגמרי וגנוזה עד לעידננו אנו, כשאנחנו מגלים אותה בעזרת צירוף בין מקורות שונים ורסיסי אמיתות מפוזרות. זהירות – מאמר של כ-3000 מילה, לקריאה לחצו על "עוד".
:: . ::
הגמרא מתחילה לדון בשאלות התיאולוגיות בסנהדרין ל"ז-ל"ט סביב החטא הקדמון והגאולה ממנו, ובעיקר סביב המאבק השמימי בשאלה אם לברוא את העולם או לא – סוגיות שמעסיקות הן את הגנוסיס שמצדד במלאכים שניסו למנוע מהאל את הבריאה ונענשו בעקבות זאת לגישתם, והן את הנצרות שמצדדת בנחיתות החומר כלפי הרוח עקב הבריאה. שתי גישות אלה נדחות במסגרת מדרשים שנדונים שם. מכאן מגיעה הגמרא לדיון בשאלת המשיחיות, כשבתווך נאמרת דרשה שעל פניה נראית לא קשורה: "אין בן דוד בא עד שיכלו שני בתי אבות מישראל, ואלו הן: ראש גולה שבבבל ונשיא שבארץ ישראל". כלומר, מציין מי שדרש את הנאמר (אגב, תחת השפעה של יין ומצויין שמדובר בסוד גדול – נכנס יין יצא סוד), בניין בית המקדש השלישי שיתרחש עם בואו של המשיח, יחסל את מוסד הנשיאות הן בבבל והן בארץ ישראל. השאלה היא למה קשורה סברה זו של ביטול מוסד הנשיאות, לדיונים התיאולוגיים שקשורים בביאת המשיח?
הגמרא עוברת אז לדון בשאלת המינים, ועוסקת בסוגיה "דע מה שתשיב לאפיקורוס". שבמסגרתה מצויינת דרשה שנאמרה במסגרת ויכוח עם גנוסטיקן ומספרת על תשובה דחוקה שנענתה לו בעקבות שאלה שהרב המתווכח (רבי ישמעאל ברבי יוסי) נבוך כשלא היה לו מה לענות. רק כובס עלום הצליח להוציא אותו מן הברוך כשהסתמך על רבי מאיר. ואם כבר הגמרא ציינה את דרשותיו הנפלאות של רבי מאיר, היא טורחת לציין בדרך אגב אנקדוטה שנראית על פניה מאוד לא קשורה. 300 משלי שועלים היו לרבי מאיר ומהן נשתמרו רק שלושה, השלישי מביניהם נדרש על הפסוק "צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו". והשאלה היא, בהנחה שהאנקדוטה הזאת נאמרה דווקא כאן בגלל שהיא קשורה לסיפור, מה משמעותו של הפסוק הזה, באמצע דיון עם המינים?
התשובה לשתי השאלות הללו קשורה במעשיה הבאה שמסופרת במסגרת הויכוחים עם המינים. בדרך כלל מצויינים ברי המחלוקת שעוסקים בשאלות של דואליזם ואופיו של ה' כמינים או כופרים, ושני ברי מחלוקת אחרים נקראים אמגושים וקיסרים. ניתן להציג את המינים והכופרים כגנוסטיקנים ואת האמגושים כנוצרים, שכן הדיון עם האמגושי מדבר על כך שבגוף עצמו קיים דואליזם, כל חצי ממנו נשלט על ידי ישות אחרת אלא שאצל היהודים מדובר על היפוך האמיתות – החלק העליון שאמור להיות טוב נחשב אצלם כרע, והחלק התחתון שאמור להיות רע נחשב אצלם כטוב. מדובר בגישה גנוסטית שטוענת שה' מזוהה עם הדמיורגוס הרשע, והיהודים שעובדים אותו אינם אלא עבדי השטן. הד לתפיסה הנוצרית שטוענת שהחלק התחתון של הגוף שמסמל את המין והיצר (שאינו אלא רע) קשור אל השטן. ומהו אם כן הקיסר? זו התשובה: המלך של הנוצרים, הד לפולמוס שפקד את הקיסרות הרומית במאה הרביעית לספירה בעקבות ועידת ניקאה שהדירה את הכתות הכופרות מהזרם המרכזי הקתולי של הנצרות, ולשלטונו של יוליאנוס הכופר שביקש להשיב את הדת ההלניסטית כפולחן הרשמי של רומא, במחיר של רדיפת הנצרות ונסיון לגייס את היהודים ככח פוליטי עוין (שכן היהודים היו מכוסחים עם הנוצרים על רקע תיאולוגי).
אמר ליה קיסר לר' תנחום תא ליהוו כולן לעמא חד אמר לחיי אנן דמהלינן לא מצינן מיהוי כוותייכו אתון מהליתו והוו כוותן א"ל מימר שפיר קאמרת מיהו כל דזכי למלכא לשדיוה לביבר שדיוה לביבר ולא אכלוה א"ל ההוא מינא האי דלא אכלוה משום דלא כפין הוא שדיוה ליה לדידיה ואכלוה
והתרגום – אמר לו קיסר לרבי תנחום: בואו ונהיה עם אחד, היהודים והגויים. אמר לו תנחום: "אנחנו המהולים לא יכולים לסבול אתכם הערלים, מולו את עצמכם והיו כמותנו". אמר לו הקיסר: "העלבת את המלך, השליכו אותו לאריות". הפיל הקיסר את רבי תנחום לגוב, אך האריות לא אכלו אותו. שאל הקיסר: "איך זה שלא אכלו אותו, אולי זה פשוט כי האריות לא רעבים? אכנס בעצמי לראות מה קורה שם". נכנס, ונאכל בעצמו. רבי תנחום הוא תנחומא, בעל מדרש תנחומא ומי שידוע על פי מחקרים שהשתתף בויכוחים עם נוצרים ודואליסטים. הקיסר, אני מציע הוא יוליאנוס שביקש לקרב את היהודים אליו בשל העמדה המשותפת לו ולהם נגד הנוצרים, במחיר צו שמתיר להם לבנות את בית המקדש בירושלים ולתת להם העדפה על הנוצרים. רבי תנחומא "העיז פניו" כנגד הקיסר כשאמר לו שאמנם יש להם אויב משותף, אבל עדיין הם יכולים לשתף פעולה רק מתוך שנאת המן ולא מאהבת מרדכי, כלומר הוא עדיין עובד אלילים ועל כן פולחנו לא לגיטימי בעיני היהודים.
ויקיפדיה מצטטת את מחקרו של מיכאל אבי-יונה בערך על מקדש יוליאנוס. הוא כותב עליו כעל הנסיון הרציני ביותר לקומם מחדש את בית המקדש בירושלים מאז מרד בר כוכבא, בשנת 362 – 363 לספירה. בשנת 330 הפך הקיסר קונסטנטינוס את הדת הנוצרית לדת המדינה של האימפריה הרומית. עם זאת, ברחבי האימפריה בכלל ובארץ ישראל בפרט חלק גדול של האוכלוסייה שמר על דתו הקודמת וההלניסטית. כמו כן היו יהודים ששמרו על דתם. בשנת 361 עלה לשלטון ברומא הקיסר יוליאנוס אשר ביקש להחזיר את המצב לקדמותו ולהשיב את הדת ההלניסטית לגדולתה במקום הדת הנוצרית. בשל מעשיו אלו נקרא על ידי היסטוריונים נוצרים "יוליאנוס הכופר". יוליאנוס, אשר היה מדינאי מפוכח, ביקש לקרב אליו את היהודים הפזורים בממלכתו כדי שיהוו משקל נגד לנוצרים. אמנם, בכתביו הפילוסופיים הוא מגנה את היהדות (אך הרבה פחות מאשר את הנצרות ורק כמי שהיוותה ערש לדת המעוותת הזו, לדבריו), אך במעשיו הוא עשה רבות כדי להתחבב על היהודים. הוא נתן ליהודים רשות "לחזור למולדתם ולהקים מחדש את המקדש ולחדש את השלטון כדרך אבותיהם", וגיבה את ההצהרה בהבטחה לסיוע חומרי למפעל הקמת בית המקדש, כפי שהיה נהוג בביזנטיון. מטרתו לא הייתה לחזק את היהודים אלא לתת מכה ניצחת לנוצרים, אשר אחד מעיקרי אמונתם היה ביזוי "הדת הקדומה", היהדות. כל עוד היהדות בזויה, היהודים אינם עמו הנבחר של אלוהים והם נושאים בגלוי את העונש על כך שצלבו את ישו ואף מוכח שישו היה נביא אמת כשניבא שבית המקדש ייחרב. היהודים החלו את הבניה, אך היא נפסקה במהרה. רעידת אדמה ושריפה, בנוסף למותו של יוליאנוס בקרב בפרס ב-26 ביוני 363 ונצרותו של יורש הקיסר, הביאו את הקץ לניסיון הקמת בית המקדש השלישי.
בית מקדש השלישי סימן את ביאת המשיח וגאולת היהודים, ובעיקר את מפלת הנוצרים כאשר קיסר רומי לוחם נגדם ומעניק ליהודים שהם ישראל האמיתי את הבכורה. אלא שהנשיאות לא ראתה את הכרזת יוליאנוס בעין יפה. מצד אחד היא היתה חייבת להשתתף בשמחה הכללית, אך מאידך הדבר הוריד את קרנה. הנשיא לא היה ממשפחת כהונה ומעמדה בעת שבית המקדש יהיה קיים לא היה ברור, פילוג בעיניהם היה ברור בהנהגה בין הנשיא לכהן הגדול, עם קיומו של בית המקדש. זהו הד ראשוני לכך שההנהגה הדתית חשדנית כלפי כל גילוי של משיחיות ולמעשה לא מעוניינת באמת בגאולה מפני שעימה תגיע חדשנות דתית שתפחית את מעמדה הבלעדי כנותנת טון.
לטענתי במעשיה על כשלון האיחוד המוצע בין הקיסר ליהודים בראשות רבי תנחומא, יש הדים להפסקת הבניין של מקדש יוליאנוס ב-363 לספירה. הגרסה הנוצרית לסיפור היא שאש ירדה מן השמים ושרפה את הפועלים, האדמה רעדה, וצלב ענק נראה בשמיים. מהר מאוד גם יוליאנוס נהרג בקרב, והאגדה מספרת שרגע לפני שנפח את נשמתו אמר "גלילי, ניצחתני", כלומר "חזר בתשובה" ממלחמתו נגד הנצרות. הנוצרים טוענים שמהשמיים גזרו על מפלת היהודים בעיקר משום שהרסו את יסודות המבנה על הר הבית, שלטענתם היה שריד המוכיח את צדקת נבואת החורבן של ישו. המוות של הקיסר הפסיק סופית את הבניה. המחקר טוען שיד נוצרית נעלמה היתה זו שעמדה הן מאחורי השריפה והן מאחורי מותו של יוליאנוס. כלומר נוצרי הצית את המקדש שנבנה במחטף, ויוליאנוס עצמו נרצח על ידי אחד מחייליו הנוצרים בשל מלחמתו בנצרות.
הגרסה היהודית לסיפור אם כך תטען: יוליאנוס הכופר אמנם אהד את היהודים, אך לא הסכים איתה מבחינה תיאולוגית. הוא אהד אותם בנסיבות תכליתיות, והאהבה הזו היתה תלויה בדבר. האיחוד בין הגויים ליהודים שלצורך העניין נמשל לאותה אהבה, היה תלוי בשנאת הנוצרים, ובשל כך לא התקיים. היתה זו הצדקה תיאולוגית לכך שבניין המקדש בסופו של דבר חדל מלהמשך אחרי השריפה. בגלל אי כיבודו של יוליאנוס קיסר את הדת היהודית, הוא נספה במלחמה. בגלל אי כיבודו את הדת היהודית אותה האהבה לא נתקיימה. אותו "משיח ה'" שבידו היה להביא את הגאולה, יכול היה לקיים את אותה אהבה רק אם לא היה מפנה עורף לאלוהים. משיח בן דוד יבוא רק כשהשלטון יילך בדרכיו של האל. זו לא חייבת להיות התגיירות בפועל של השלטון, אבל לפחות כבוד בסיסי לאותו האל. ליוליאנוס היתה הזדמנות לכבד את האל והוא החמיץ אותה, וגנז את התקוות המשיחיות.
אבן הפינה למקדש יוליאנוס הונחה בל"ג בעומר, ובערבו של אותו היום פרצה שריפה גדולה במה שהיה אמור להיות בית המקדש. ההתחלה נקבעה ליום זה, משום שבחודש זה החלה בניית שני בתי המקדש הקודמים. כלומר, ל"ג בעומר מסמל לדורות את תחילת בניינו של בית המקדש השלישי. השריפה קשורה להגזת התקוות המשיחיות של מקדש יוליאנוס, ותפילה להתגשמותן לעתיד לבוא.
טעם נוסף וחשוב לא פחות לשריפה בל"ג בעומר הוא בשל הסמליות שלה כחורבן. הפסקת בניית המקדש היתה בשורה רעה ליהודים בשל נקמנות הנוצרים, והמוטיבציה הגוברת שלהם עם חידוש הקיסרות הנוצרית. הנשיאות ראתה את רדיפת היהודים כעונש על התגרותם בגויים, ונסיון לקרב את הקץ. הנפילה המוראלית של יהדות ארץ ישראל צוינה בעזיבתה של שכבת החכמים את הארץ לבבל ומתן הבכורה לה. העזיבה ספק היתה גירוש של החכמים על ידי קיסרי רומי שבאותה הזדמנות גם ביטלו את מוסד הסנהדרין (אירוע שמצוין במסורת היהודית כשיאה של "גלות הסנהדרין", גלתה שכינה מישראל).
הסיבה לביטול הסנהדרין היתה גם היא נקמה על נסיון בניית המקדש של היהודים. במסגרת זו נחתם התלמוד הירושלמי, ולא עוד אלא שכמעט והודר. אילולא היה משוכתב מאות שנים לאחר מכן, בתקופת הראשונים. הסבוראים שערכו את התלמוד הבבלי, ומאוחר יותר הגאונים היו האחראים להדרת התלמוד הירושלמי מארון הספרים היהודי ושילוב חלקים ממנו בתלמוד הבבלי. התלמוד הירושלמי הודר או כלקח ממשיחיות השקר של המאה הרביעית לספירה, או כי טרם הגלות לא נערך (והגלות תפסה את עורך הירושלמי "עם המכנסיים למטה"). חכמי בבל קבעו את ימי ספירת העומר כאבל ליהודים ששיאו ביום ל"ג בעומר, שבאותה התקופה בכתבי הגאונים נחשב ליום צום. הצום מצוין כמותו של יהושע בן נון בחלק מהמקומות, וכן לציון רעש אדמה כלשהו – אותו רעש שבעטיו נפסקה בניית המקדש. יהושע בן נון הוא זה המסמל את תורת ארץ ישראל, ומותו מציין את האבלות על סיום התקופה ההיסטורית שבה ארץ ישראל היתה המרכז התורני.
בעניין שאיפת הנקמה הנוצרית ביהודים, והתיעוב כלפי הגילוי של המשיחיות ביהודים יש לציין את כתביו של ההיסטוריון רופינו: "היהודים הגיעו למצב חוצפה כזאת עד שלאחדים מהם נדמה כי שבו ימי הנבואה והם החלו להעליב את אנשנו כאילו חזרו ימי מלכותם". (ובעניין זה יש לזכור שבאופן מסורתי, כשליהודים יש ציפיות משיחיות לוהטות, הם מרשים לעצמם להיות באופוריה ותוך כדי כך להתגאות על פני הגויים, סוג של מה שלטענת מבקרים הציונות ובעיקר גוש אמונים עשה, בהחזיקם מעצמם "אדוני הארץ").
מה שקרה בנוסף לגלות הסנהדרין הסופית מארץ ישראל הוא תקנת רבי הלל נשיאה "לצורך שעה" על ביטול מוסד קידוש החודש בעקבות גלות הסנהדרין. כלומר, העדים כבר לא יכולים היו לדווח לסנהדרין על ראיית הלבנה, ולכן היה צורך לעשות מין לוח אוטומטי. מה עוד שהנוצרים ניסו לשבש את קידוש החודש על פי עדות, בשליחת עדי שקר ובכך למעשה שחזרו את מה שעשו קודמיהם שהחזיקו בלוח השמש – הצדוקים. כלומר, בשני המקרים כתות יהודיות שחלקו על הפרושים ניסו לחבל במה שראו כסילוף לתורתם, ובכך ניתן לראות המשך מסורת אנטי-פרושית בין הנוצרים (לכן, אולי, הם מגדפים את הפרושים בכתיב הקודש שלהם). מקומם של עיבור השנה וקידוש החודש על פי עדות בפני הסנהדרין הוא קריטי במיסטיקה היהודית, מפני שהזמנים המקודשים (החגים, בקיצור) שנקבעים על פי קידוש החודש תלויים במקום המקודש (ארץ ישראל) על ידי המסורת המקודשת (סנהדרין, שהחליפו את מעמד הכהונה הצדוקי. אקט ההסמכה היה הירושה שעברה מדור לדור, והחליפה את קשר הדם הכוהני שעבר מאב לבן. זה היה יסודי המחלוקת בין הצדוקים שצידדו בזרע הכהנים הקדוש שינחיל את העדות והמשפטים לישראל לבין הפרושים שצידדו בחכמים שיעשו זאת). מרגע שהסנהדרין לא נמצאים בארץ ישראל הרי שלא ניתן לקדש את החודש, מצוות קידוש הקודש תלויה בהיותם של הסנהדרין בארץ ישראל.
יותר מזה, גלות הסנהדרין מארץ ישראל והגזת התקוות המשיחיות היא בעלת משמעות מיסטית לחלוטין עקב היותה היציאה הסופית לגלות, יציאתה של השכינה לגלות מארץ ישראל. אם בזמן חורבן הבית גלתה הסנהדרין רק בירושלים אבל בכוחות-על של רבן יוחנן בן זכאי היא נשארה בארץ ישראל ונדדה בין ערים, הרי שכעת היא ירדה לבבל – היה זה סמלי מפני שלמעשה יצאה אז השכינה בפעם השניה לגלות בבבל, בפעם הראשונה זה היה עם חורבן בית ראשון.
מסתבר שלאחר חורבן הבית, עם גלות הסנהדרין היתה מחלוקת אם המוסד עצמו של הסנהדרין אמור להיות מבוטל או לא. הנשיאות (ריב"ז) קבעה אז שהיא תשאר על תילה אלא בעיר אחרת, והמשמעות היא שהשכינה רק גלתה מירושלים אבל לא מארץ ישראל, ובמימד התיאולוגי/מיסטי מעלת העולם כעת היא "ארץ ישראל", בעוד שכשבית המקדש היה קיים הוא שכן במעלה שנקראת "ירושלים". גלות הסנהדרין הזו היא שקבעה את תחילת תקופת התנאים. גלות הסנהדרין הסופית היא שקבעה את סיום תקופת האמוראים, כלומר התלמוד הירושלמי חדל מלהיאסף ובאותה התקופה רבינא ורב-אשי קיבלו על עצמם להתחיל לערוך את התלמוד הבבלי תוך שהם משלבים בו מן התלמוד הירושלמי.
המעשיה בברכות דף ס"ג שופכת אור נוסף על המחלוקת בין החכמים סביב השאלה האם נוכחות הסנהדרין בירושלים היא התנאי לאורו של העולם, ונוכחותה בערים אחרות בארץ מהווה את חושך הגלות או שמא רק נוכחותה בגלות מהווה את אותו החושך. מסופר שם על לחץ שהפעילו חכמי ארץ ישראל על חנינא בן אחי רבי יהושע שעיבר את השנה בגולה. נוסח המסר היה חריף אף יותר ודיבר על נידוי מכלל ישראל למי שסובר שאין את הדרגה האמצעית הזאת שנקראת "שכינה בארץ ישראל": "לכו ואמרו לו בשמנו אם שומע מוטב ואם לאו יהא בנדוי, ואמרו לאחינו שבגולה אם שומעין מוטב ואם לאו יעלו להר אחיה יבנה מזבח חנניה ינגן בכנור ויכפרו כולם ויאמרו אין להם חלק באלהי ישראל". היהודים בגולה געו בבכיה (כמו העם בימי הרפורמות הדתיות של עזרא ונחמיה בבניית בית שני), והחליטו לקבל את סמכותה של הסנהדרין ביבנה.
בעקבות מרד בר כוכבא אגב, הסנהדרין היתה צריכה לגלות מיבנה לגליל, כך שלמעשה היתה ירידה נוספת של מדרגה משהות בנחלת יהודה, לשהות בנחלת הגויים (או לפחות בני השפחות). החכמים גם אז חלקו ביניהם אם מוסד הסנהדרין יישאר על תילו מסיבות תיאולוגיות או לא, ואכן במשך תקופה לא יכולים היו להגיע להסכמה עד שבא רבי עקיבא, נטל את הסמכות והחליט שהסנהדרין עדיין תשאר על תילה. זו שקובל חנינא בן אחי רבי יהושע לשליחי חכמי ארץ ישראל, "והלא עקיבא בן יוסף היה מעבר שנים וקובע חדשים בחו"ל". השליחים מוחים ואומרים לו שרבי עקיבא היה סמכותי מספיק כדי לתקן את התיאולוגיה ולהתאים אותה למאורעות הזמן, ורק לאחר שהוא טען שהוא שווה בכוחו לרבי עקיבא – כלומר, ביקש להשוות בין מעלת הגליל לבין מעלת הגולה, וליתר דיוק לפסול את המדרגה הרוחנית שנקראת "ארץ ישראל" – הם הפעילו את הלחץ וקבעו הלכה למעשה, הגליל ויהודה חד הם ושניהם נחשבים למדרגה רוחנית אחת של "ארץ ישראל".
בעקבות מרד בר כוכבא, הפסקת הנשיאות למשך כמה שנים ויצירת הדרגה התיאולוגית החדשה שמשווה בין קדושת הגליל לקדושת ארץ ישראל, נקבעה "ברכת הטוב והמטיב", כדי לסמל שהרוגי בית"ר הובאו לקבורה ומרד בר כוכבא לא הצליח להמית את אור הסנהדרין. למעשה, מרד בר כוכבא והעברת הסנהדרין לגליל, סימנה את תחילת ליקוט המשניות לסדר אחד ועריכתן, דבר שנגמר כעבור דור אחד, שבו החלה תקופת האמוראים. רבי שמעון בר יוחאי לא צורף לסנהדרין המחודשת באושא, מסיבה כלשהיא, והרי שוב נקשר ל"ג בעומר עם התקוות המשיחיות, משל מנסים חכמים לומר: כל התפרצות משיחית שמביאה חורבן על עם ישראל, תקבע כטריגר להוצאת השכינה לגלות. אבל ייקבע בעקבותיה, והציפיה למשיח האמת שיבוא ויחדש את הסנהדרין יהפוך את יום האבל ליום טוב. אכן, ל"ג בעומר מעלה על נס את מרד בר כוכבא ואת המפנה שחל לטובת היהודים לאחריו – המפנה המדובר הוא חידוש מוסד הסנהדרין בעקבות עיבור החודש של רבי עקיבא, מעשה ש"הבעיר מחדש" את אש התמיד שהיתה אמורה לדלוק, והפסיקה את "סטטוס המוות" של תלמידיו, שהם הסנהדרין.
רבי שמעון בר יוחאי נקבע כאייקון של ל"ג בעומר משום שהוא סימל את תורת הסוד היהודית, שחוללה את ההתלהבות המשיחית ההרסנית. שוב, החכמים הדירו את תורת הסוד מארון הספרים היהודי, על מנת לצנן את ההתלהבות שלהם מהמשיחיות ולמנוע אסונות אפשריים מעם ישראל, או שמא כדי "לעכב" את ביאת המשיח (אם זה כי הם לא רוצים באמת שיבוא או שמא טוענים שהוא עדיין לא בא ואין לזרז אותו). רבי שמעון בר יוחאי שתורת הסוד המשיחית מיוחסת לו, מייצג שכבה גנוסטית-משיחית, שעמדה בבסיסה של אותה התורה בארץ ישראל.
האבל שנקבע על ידי הגאונים בל"ג בעומר קשור להדרתו של רבי שמעון בר יוחאי ממעמדו האגדי בגמרא, ושל הקבלה בכלל מהמוני העם המועדים להתקף משיחיות. רק בימי "גילוי" התלמוד הירושלמי על ידי ר' יחיאל בן יקותיאל במאה ה-13, שמקביל לתקופת פעלו של רבי משה דה ליאון ש"גילה" את הזוהר, חל שינוי. משמע: המאה ה-13 היתה נקודת מפנה בהיסטוריה הדתית של היהודים, שבה תורת ארץ ישראל חזרה למעמדה המשיחי. באותה התקופה הפך גם ל"ג בעומר מיום אבל ליום חג, בשל תסיסה מיסטית/גנוסטית/משיחית בקרב חכמי היהודים. למה? אולי בעקבות סיומם של מסעות הצלב הנוצריים לארץ ישראל ונטישת הצלבנים את ארץ ישראל (הממלוכים נחשבו אז לגואלים), אולי בעקבות הופעתו של משיח השקר דוד אלרואי, שהוא גם מי שהנחיל את השימוש במגן הדוד כסמל מיסטי שינצור את המשיח, או שלושה משיחים אחרים שמצויינים באגרת תימן של הרמב"ם והופיעו באותה התקופה.
סיכום – בקצרה, מסקנותי הן כדלהלן: 1. התכתשות בין יהודים לנוצרים על רקע נטייתו של יוליאנוס קיסר כנגד הנצרות, הביאה שואה דתית על היהודים ולמעשה פתחה את עידן הגלות ; 2. עידן זה נמשך בתקופת הגאונים תוך של"ג בעומר נקבע כיום אבל לציון אותה השואה הדתית ; 3. במאה ה-13 הפך במפתיע ל"ג בעומר ליום חג, כנראה בשל ציפיות משיחיות של חוגי הקבלה (וליתר דיוק: עליית הקבלה באה על רקע מסעי הצלב וסיומם) ; 4. עיקר הפולמוסים המשיחיים ביהדות סבבו את הסנהדרין ושאלת יחסי הגומלין שלה עם ארץ ישראל וקדושתה, במהלך הדורות ההנהגה הרבנית עשתה כמה וכמה רפורמות תיאולוגיות בעקבות מאורעות היסטוריים טרגיים ; 5. בכל פעם שהיתה התלהבות משיחית בקרב היהודים בעקבות אסונות שקרו לעם היהודי, התלהבויות שהסתיימו במפח נפש, ההנהגה הדתית לא הסכימה לשתף עם המשיחיים פעולה – אם מפני שהיא ראתה את הנולד, אם מפני שהיא לא מעוניינת באמת שהמשיח יבוא וכל גילוי של משיחיות נדחה על ידיה ; 6. יש קשר ישיר בין משיחי השקר היהודיים לאורך ההיסטוריה, וההתנהלות של ההנהגה הרבנית נגדם היא שעיצבה את דמותה של הדת היהודית בת ימינו באופן סדרתי.
הערה: "צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו" בגמרא מכוון לכך שיוליאנוס שביקש להרוג את נצח ישראל בעקבות תקוות משיחיות שקריות, נהרג בסופו של דבר במקומו. הצדיק במקרה הזה הוא נצח ישראל שלא ישקר ובסופו של דבר גם אם המשיח לא הגיע באותה ההזדמנות ובכל פעם שתקוות משיחיות מתפתחות ונגוזות, הרי שמתי שהוא אי פעם הוא יגיע. ואף אם יתמהמה יחכו לו בכל יום שיבוא (כך לפחות ההנהגה הרבנית טוענת, האם היא באמת מחכה לו?)
Culture Agent 
להשאיר תגובה