Culture Agent

מדעי הרוח הם תחום בעייתי, משום שלרוב אפשר לדבר רק "עליהם" ולא "אותם". הם עוסקים בתחומים מופשטים מדי ותלויי חוויה, אם רוצים לדבר "אותם" חייבים להכנס להגדרות קשות מדי (שברובן הן בכלל היפותזות) שגם הן ברובן יובנו רק לאנשים שנמצאים בסוד העניינים. לפני שניגשים אליהם חייבים לערוך הקדמה ארוכה שתקל לקרוא בשם למה שלא ניתן לתיאור. נסו להסביר למישהו איך מוסיקה נשמעת, נסו להסביר מה הרה גורל כל כך בבעיות פילוסופיות. מול האתגרים האלה נאלצים לעמוד במיוחד אלה שמבקשים לכתוב תקצירים ולקטים. כשרוצים לכתוב מעט ובתמציתיות זה כמעט בלתי אפשרי, בטח כשמדובר בנושאים שאינם רק אידאיים אלא תלויי חושים כמו אמנות.

"המלחינים הגדולים" הוא לקט שכולל מאמרים על חייהם ויצירתם של חמישים מלחינים קלאסיים דגולים, שהופיע לאחרונה בהוצאת "מטר". מבחינה זו הוא לא מעביר את תחושת המוסיקליוּת, למרות שכנראה גם לא היה יכול לעשות את זה, אף אחד לא יכול לעשות את זה. במקום להוות מבוא למוסיקולוגיה מהווה הספר סקירה ביוגרפית והיסטורית על התפתחות המוסיקה מהמאה השש-עשרה ועד לסוף המאה העשרים. אכן, חיבור על מוסיקה הוא פחות או יותר פרטים יבשים פלוס התפייטות בשבחה של המוסיקה, ועדיין מדובר ברשימה ממצה למדי של המלחינים החשובים. ביחד עם סקירה כרונולוגית ועניינית של קריירות המלחינים מובאת גם רשימה של עשר היצירות החשובות של כל מלחין, האזנה למיטיבי לכת, או לפחות למי שיש לו סבלנות להתאים את התיאורים המילוליים לחומר המתנגן. כנראה שרק כך אפשר לקרוא על מוסיקה.

ב-"פילוסופים הגדולים" הסיפור הוא אחר. גם כאן מדובר בלקט מאמרים על חייהם של חמישים פילוסופים חשובים, אבל מאחר שמדובר ברעיונות ולא ביצירות, קל יותר להתגבר על המכשול. למעשה, הביוגרפיה של ההוגים יכולה להסתכם בכמה שורות במאמר מוסגר, רוב המאמר עוסק במישרין בפילוסופיה של אותם ההוגים. הבעיה? באוניברסיטה זוכים הוגים מסויימים לקורס שנתי שמוקדש רק להגותם, ואפילו לחלק ממנה בלבד. בשלושה עמודים ניתן להכניס בקושי רסיס שלה, וגם זה בראשי פרקים. מה שגורם לכך שבהרבה מהמקרים מדובר בניתוח שטחי ביותר של הפילוסופיה, ובמקרה הפחות טוב חלקי ביותר. האם זה רע? לא בטוח. הספר לא מתיימר להיות מבוא, בטח לא מבוא מקיף. הוא מתיימר להיות לקט רעיונות של ההוגים החשובים בהיסטוריה, ולפחות להביע דעה במי יותר חשוב ומי פחות. בהקשר הזה, יוצא הפסדו של המתלמד בשכרו. השפה בהירה באופן מפתיע, יותר מספרים רבים בנושא, לפעמים בהירה מדי ואפילו מפספסת מעט. עכשיו אפשר להבין למה התכוון החכם כשאמר: "פילוסופיה שעושה עצמה מובנת, מתאבדת"