Culture Agent

רשת חברתית היא כל מערכת גומלין בין מספר אנשים. גם שני אנשים מקיימים ביניהם רשת חברתית, מאוד מוגבלת אבל עדיין רשת. קל וחומר שיותר, קל וחומר כשמדובר בפלטפורמה שמאפשרת לכל האנשים האלה לדבר האחד עם השני. ובכלל זה: צ'ט הוא רשת חברתית, אימייל, מסר מיידי וכו'. גם רדיו הוא רשת חברתית, ועיתון, וטלפון סלולרי. כמובן שגם המציאות היא רשת חברתית אחת גדולה – על זה אני הולך להסביר בפוסט הבא, לגבי שאר הדברים בפוסטים שיבואו לאחריו. בכל המקרים מדובר במדיה, שמקשרת בין כל מי שמחובר אליה. רשת חברתית היא מדיה, ישות ערטילאית שנמצאת בין כמה תחנות שמשדרות אליה, תחנת ממסר שמעבירה בין השדרים וממיינת אותם מי לאיזה יעד, וכמה מוצפן השדר הזה אמור להיות. מי הולך להקשיב אליו, זה חלק ממהותה של הרשת החברתית, כל מסר מחזיק בצמוד אליו גם הרשאה.

:: . ::

בתכנות קוראים לזה מחלקות. לכל עצם (אובייקט) יש מאפיינים מסוימים שלחלק מהם הוא נותן גישה לאחרים, וחלק מהם הוא נותן גישה רק לקבוצה מצומצמת של עצמים אחרים. את חלק מהמאפיינים שלו הוא גם לא מוכן לשתף עם אף אחד, רק הוא יוכל לדעת מהם – אלה הם מאפיינים פרטיים. תכנות מונחה עצמים מחקה למעשה את חשיבת האדם, גם האדם חושב בצורה קטגוריאלית, כל אובייקט שאנחנו רואים מיד מסווג לקטגוריות ותגים וכך אנחנו יכולים לשלוט בכמות המידע שאנו אוגרים, ולמיין אותו ביעילות.

אנחנו יודעים הרבה על עצמנו אבל לא כל דבר שאנחנו יודעים נרצה שאחרים גם ידעו עלינו, ולכן את חלק מהמאפיינים שיש לנו על עצמנו אנחנו שומרים חסויים. את חלק ממש לא משנה לנו שידעו עלינו (שם, לדוגמה) ולכן אנחנו לא מקפידים לשמור עליהם, אבל דברים שהשתיקה יפה להם סביר שלא נכתוב על המצח שלנו. כתיבה על המצח נקראת הרשאה ציבורית (public) ; מאפיינים שנרצה לשמור בסוד יקבלו הרשאה אחרת, תלוי למי נרצה לגלות. אנחנו מסווגים את כל אחד מהחברים שלנו ברמה אחרת, על מנת לחשוף אותו לפרטים שמותר למי שברמה המסויימת לדעת. סביר להניח שאת החברים הקרובים ביותר או את בני המשפחה נסווג ברמה הכי אינטימית, אבל יש גם דברים שהיינו רוצים שרק אנחנו נדע עליהם ואפילו לא אנשי סודנו. מה שעשינו בקיץ האחרון, לדוגמה.

רשתות חברתיות בסיסיות מכילות שתי הרשאות לפחות – ציבורי ופרטי. מה שנמצא בהרשאה ציבורית הוא משהו שכל מי שרוצה לדעת על משתמש/אדם יוכל לדעת אם רק יבקש. מה שנמצא בהרשאה פרטית הוא משהו שרק מי שהמשתמש נתן לו רשות (כלומר הרשאה) יוכל לדעת אם יבקש, או בעגת תכנות: לגשת אל המידע.

דוגמא מהמציאות: לאדם שזה עתה פגשנו נגלה רק איך קוראים לנו אם ישאל, ואיך אנחנו נראים. למרות שאת הדבר הזה הוא לא חייב לשאול כי הוא כבר רואה. למעשה הוא כן שואל, כשהוא מסתכל, ומקבל מיד תשובה כי "כתבנו את זה על המצח". כלומר, נתנו למראה שלנו הרשאה ציבורית. לשם שלנו נתנו הרשאה שמסווגת מעט יותר פרטית (private), אבל עדיין מי ששואל יכול לקבל. כלומר, אם לא תשאל לא תקבל, אם תשאל תקבל בלי בעיה. אלא אם כן אתה טיפוס ממש חשוד, ואז גם את זה לא תקבל ; יש גם פעמים שנרצה לתת את הפרטים שלנו בלי שהאדם ביקש, אנחנו נותנים לו במקרה הזה הרשאה. כמו לדוגמה, אנשים שמצאו חן בעינינו ואנחנו רוצים לשמור איתם על קשר, נשאיר להם את הטלפון (עוד יותר private). אם אנחנו בעלי מקצוע נתן לאנשים כרטיס ביקור, ואז שוד ושבר כי הם ידעו מה הטלפון שלנו.

לעיתים שמתוקף הסמכות נהיה חייבים לשתף פרטים שלא רצינו, כמו לדוגמה כשהמשטרה עוצרת אותנו. אם רופא שואל אותנו נספר לו מיוזמתנו, או אחרי שאילתא שלו, דברים שאנחו לא נוהגים לדבר עליהם בקול רם. בין השאר מפני שהוא התחייב לדיסקרטיות, וכאן שוב מדובר על התחייבות שלו שלא לגלות את הפרטים שביקשנו לשמור חסויים. כלומר, ההרשאה שהרופא מקבל היא במקרה הזה פרטית, כשאת המידע שהוא מקבל הוא אמור לשים בהרשאה מוגנת (protected). גם לנו יש פריטי מידע שנבקש להגן עליהם, או פשוט נידרש, כמו סודות מדינה.

המציאות היא רשת חברתית לכל דבר כשהמפגש הפיזי משמש כמדיה. אם שני אנשים נמצאים בחברת אנשים ולא ירצו שהאחרים ישמעו, הם פשוט יתלחשו. המידע שהם החליפו נכנס תחת הרשאת פרטי. אם אין להם אינטרס לשמור על המידע הזה בסוד, הם פשוט יגידו אותו בקול ויסתכנו שאחרים ישמעו (ואם ישמעו, אז מה?). לעומת זאת אם הם רוצים לשמור את עצם ההתלחשות שלהם בעל פה, הם ייאלצו פשוט לעבור לחדר אחר מאחורי דלתיים סגורות ולהתנתק מהרשת החברתית שנקראת "פרהסיא". האמת שגם כשהם נמצאים רחוק מעיני אדם, בחדרי חדרים, הם לא יכולים להיות בטוחים שאף אחד לא מצותת להם, ויעשו את הכל כדי לשמור את המידע שעובר ביניהם סודי. הם יצפינו אותו, ידברו ברמזים, או סתם יחתמו על הסכם שמחייב אותם לשמור את הכל בסיווג סודי ביותר (super private). מי שיפר את החשאיות הזו יבגוד באמון, כי האמון הוא במקרה הזה המכשיר שמבטיח סודיות (והפרה שלו תגרור סנקציות). במקרה של הדלפת מידע, יבדק חשד של פרצות אבטחה – יכול להיות שמישהו פרץ את החדר ושמע, במקרה הזה הוא פשוט יהיה פיראט.

ההגדרה של פיראט היא: מישהו שניגש באופן לא חוקי למידע שאמור להיות מסווג מעיניו, מישהו שמפר את ההרשאה שניתנה לו ומנסה להשיג משהו שרק בעל הרשאה פרטית יותר ממנו יכול לראות. במקרה של הורדת מוסיקה באופן פיראטי, מי שמוריד מוסיקה ניגש למידע שהיה מסווג מפניו, ונגיש רק למי ששילם בעבורה כסף. כלומר, מלבד האלבום מוכרת חברת התקליטים גם הרשאה לשמוע אותו. במשחק מחשב מקוון, זה פשוט יהיה כרטיס משחק. כך גם במופע, מי שמשלם מקבל אפשרות כניסה, מי שנכנס בלי לשלם הוא פורץ/פיראט. כך גם מי שנוסע ללא רשיון (הרשאה), ניגש אל ה"נסיעה" כאילו שיש לו הרשאה של "בעל רשיון", למרות שלמעשה אין לו והוא סתם עובר על החוק.

כדי למנוע פיראטיות, כביכול, מחלקים רשיונות. למרות שאם נשים לב, אילולא היו צריכים לתת רשיונות גם אף אחד לא היה עובר על החוק כשאין לו רשיון, ולא היה מוגדר כפיראט. מכאן: חלוקת ההרשאות היא לא מה שמונע פיראטיות אלא מה שמחולל אותה. אדם שמחלק רשיונות הוא אדם שבאנדרסטייטמנט אומר: מי שלא נתתי לו רשיון "יעבור על החוק" ויגנוב את פרטיי. כלומר, מי שלא מפחד על הפרטים שלו, כמו לדוגמה מישהו שאין לו מה להסתיר, לא מחלק הרשאות פרטיות. הוא פשוט מציב את כל המאפיינים שלו תחת הרשאה ציבורית, וכל מי שמבקש יוכל לדעת עליהם.

ולמה אני מציין את זה? כדי לגשת לסוגיית הספאם. על פניו, ספאמר הוא מישהו שמחלק רשיונות ללא הכרה, גם למי שלא ביקש אותם. לדוגמה: מישהו ששולח דואר זבל, נותן לנמען הרשאה על המידע שהעביר אליו. מטרידן שעובר ברחוב ומתחיל עם בחורות, נותן להן הרשאה לו רק ירצו לקחת אותה. אבל, כאמור, מרגע שאנחנו משתמשים בביטוי "נותן הרשאות", אנחנו מניחים שיש לאדם סיבה לסווג את המידע שלו. כלומר, מי שלא קיבל את ההרשאה הזאת לא מוזמן לדעת את המידע המסוים. ומה בנוגע לאנשים שהיו מעוניינים שכל העולם יידע משהו, ופשוט מחפשים פרטנרים ליידע אותם? על פי ההגדרה הזאת זהו אינו ספאם, ולמה אם כן זה נחשב מגונה? הסיבה היא אחרת, ואני לא מדבר על דואר שיווקי שמגונה בפני עצמו מפני שהוא מעוניין להוציא מהנמען כסף.

זירת המציאות היא סחר בתשומת לב, ברגע שאדם משתף מידע (נותן הרשאה, בקיצור, פרטית או ציבורית) הוא למעשה מגיש בקשה לתשומת לב, בנוסף לבקשה לקבלת המידע הזה. בהעברת המידע מיוזמתו של השולח אל הנמען יש שלושה שלבים: א. האם אתה פנוי לקבל מידע? ב. האם אתה מעוניין לקבל מידע? ג. קבל את המידע! ; שני השלבים הראשונים הם שאלות בקרה שרק תשובה חיובית עליהם תצדיק את השלב השלישי, מה שעושה ספאמר הוא לדלג על שלבים בדרך ל-ג' ולמעשה "לשדוד תשומת לב". ספאמר מהסוג הגרוע ביותר (עוצמה 10) כופה על אנשים לקבל את המידע, ספאמר מהסוג הפחות גרוע (עוצמה 5) לא כופה על האנשים לקבל את המידע אלא רק כופה עליהם לענות על השאלה אם הם מעוניינים לקבל את המידע (מבלי לשאול אם הם זמינים), ספאמר מהסוג הכי פחות גרוע (בעוצמה 0) פשוט שולח יותר מדי בקשות זמינות לקבלת מידע (זה למעשה הדבר היחיד שלגיטימי "לכפות"), ואז זו כבר הצפה ולא ספאם.

בפוסט שבו אכתוב על האימייל כרשת חברתית אסביר מהו ספאם מקוון, ולמה במקרה של אימייל אין שום אפליקציה שתוכל להבחין בין ספאם מעוצמה 0 לספאם מעוצמה 5. ברגע ששלחת מייל ששואל את הנמען אם הוא פנוי לקבל מידע, הוא היה חייב להקדיש תשומת לב כדי לענות (או לפחות לסמן כן או לא). אין מבחינה זו הבדל ממשי בין הסימון הזה לבין הקלקה על כותרת של הודעה וכניסה אליה (או לפחות מחיקה ידנית שלה, אם הנמען לא פנוי או לא מעוניין לקבל אותה). רק אם היתה אופציה של שאלת זמינות היה אפשר להבחין, אבל אופציה כזו במייל מעט מגוחכת – אם כי יותר מנומסת, לכל הדעות.