Culture Agent

דמיון הוא וירטואליזציה של עולם רצוי, מה היה קורה as if. ואני משתמש במונח Virtualize ולא Imaginate בכדי להמשיל את הדמיון למציאות מדומה. המציאות המדומה היא מין עולם נפרד שהאדם שוקע לתוכו, ואילולא היה מגלה שהוא לא מסוגל להמשיך לחיות בו מפני שהוא ינחת תמיד על כר המציאות, הוא היה נשאר שם. זוהי אינה פנטזיה, זה דמיון. אם האדם יכול היה להשאר בעולם הדמיוני שלו, הוא היה נשאר שם. החיים בעולם וירטואלי כמוהם כגלגול נשמות, הנשמה של אדם מתגלגלת מעולם לעולם, מגוף לגוף, ואם לא היתה כלואה בעולם המציאותי היא היתה יכולה לשוטט באופן חופשי – אבל היא כלואה, וזו הטרגדיה הגדולה. כאילו שדמיורג רשע כפה על הנשמה להשאר בעולם אחד, ואם הנשמה רוצה להתמסר ביד הדמיון שלה היא חייבת להשתחרר מהעולם הזה.

אדם עיוור-בדיון לא מסוגל לשוטט באופן חופשי בין עולמות הדמיון, או שהוא שקוע לגמרי בעולם המציאותי ולא מבין מהו בדיון או שהוא שקוע לגמרי בעולם הפנטזיה שלו ומנותק מהמציאות – כלומר, הרגע שבו דמיון הופך לאמונה הוא מתי שאדם משתקע בעולם הוירטואלי למרות שבפועל הוא עדיין חי את העולם המציאותי. עיוור-בדיון הוא נכה משום שהוא לא מסוגל לנוע בחופשיות, ואם נמשיל את הדמיון למעוף, האדם קופץ אבל לא מסוגל להתנתק מהאדמה. אדם בעל דמיון מסוגל לקפוץ אבל לצערו הוא נוחת כל הזמן. האדם יגיע לפורקן ברגע שהוא יוכל לעופף, אדם שמשוכנע שהוא מעופף בעוד הוא נותר על האדמה הוא פנטזיונר.

הדמיון הוא מין סרט, והמעבר אליו הוא מקרן טלוויזיה. האדם שנמצא במציאות צופה בדמיון, משל הוא צופה בסרט, ובמובן זה המקרן הזה משמש כמדיום שחוצץ בין המציאות לבין הדמיון. כשהמופע פרונטלי ואין חציצה בין הצופה לבין השחקן בסרט, מתרחש פינג-פונג ישיר בין שניהם – השחקן משחק בעבור הצופה שנותן לו את הפידבק, הצופה צופה בשחקן שמשחק בעבורו. נדמה את זה ליחסי שליטה, הצפיה של הצופה בשחקן היא גם שליטה וגם השלטות, הצופה נותן פידבק על מה שהוא רואה, השחקן מגיב על פי תגובתו של הצופה. מדובר למעשה ביחסים אינטראקטיביים ישירים, מה שאין כן כשמדובר בחציצה של המצלמה. הצופה מתנתק מהשחקן ולמעשה כל האינטראקציה של השחקן הוא מול צופים דמיוניים שצופים במצלמה. גם הצופה אמור לתפוס את השחקן כדמיוני בצידה השני של המצלמה. הפידבק יעבור בצורה חלקה רק אם המשחק מושלם, או החוויה של הצפיה מושלמת.

בשני המקרים, האינטראקציה תהיה מושלמת רק אם היא מסוגלת להסיר לכאורה את המצלמה ולגרום לשני הצדדים לחוש כאילו שהיא לא נמצאת שם, והזולת נמצא כאן ועכשיו. זוהי יד הדמיון, אבל זהו בדיוק התפקיד של הוירטואליזציה. למעשה, רק שחקן מוכשר יכול לדמיין את המצלמה כצופה בשר ודם, רק הוא יכול לדמיין את תגובתם המגוונת של שלל הצופים ברגעים שונים, לכשיראו בנפרד את הסרט. השחקן צריך להשאר מספיק זמן בעולם הוירטואלי מבלי לנחות אל המציאות שתשבש את המשחק שלו. הצופה רצוי שיישאר מספיק זמן "בתוך" הסרט מבלי לנחות אל כר המציאות על מנת שיתחבר למה שהוא רואה ויביע אמפתיה עם הגיבורים. תפקידם של הז'אנרים השונים (אימה, מתח, קומדיה, דרמה וכו') הם להעביר תחושות אותנטיות שהצופה אמור לחוש בעת הצפיה לו רק יסיר את החיץ הזה בעזרת הדמיון, או שמא יוכל לעבור בצורה חלקה ללא התנגדות.

עיוור-בדיון ייתקל בחומה שעומדת מולו, הוא לא יראה כלום מבעד למצלמה, ובמקרה ההפוך הוא לא יוכל להבחין שהסרט הוא סיטואציה משועתקת שהיתה בזמן אחר ובמקום אחר (למעשה, בשום מקום ובשום זמן, במימדים האחרים של העולם הוירטואלי מעבר למצלמה, וליתר דיוק בדמיון יש מימדים אחרים – הזמן והמרחב מקבלים פרופורציות אחרות).

ילד שנוטה להאמין לסיפורי בדיון עושה את זה מתוך תמימות, או מפני שהגבול בין דמיון לבין מציאות מטושטש אצלו. הדבר יכול להיות או מפני שהוא מאמין שהוא מצליח להוותר בעולם הפנטזיה מבלי לחוש בכך שהמציאות עדיין כובלת אותו, או מפני שפשוט הגבול הזה לא היה אמור להיות אצלו אילולא היה מאבד את התמימות שלו. כלומר, התמימות משחקת תפקיד בחלקות המעבר בין דמיון לבין מציאות. עיוור-בדיון במקרה הזה הוא מי שנתקל באחד משתי הקצוות – תמימות של פתי או חשדנות מוחלטת. במקרה של פתאות הוא יהיה פנטזיונר, ובמקרה של חשדנות הוא יפקפק במשחק של הדמויות מולו.

מרגע שהתמימות הפכה להיות מרכיב בחלקות המעבר מעולם המציאות לעולם הדמיוון הוירטואלי, לאופן החופשי שבו הנשמה יכולה להתגלגל בין עולם לעולם, ובעיקר למה שמאפשר לאדם להוותר די זמן בעולם הוירטואלי מבלי שהדמיורג ינחית אותו בחזרה במציאות, היא הופכת לאחד מהיסודות של החוויה הוירטואלית. כלומר, אם תאמין באופן תמים בדמיון שלך, תוכל לברוא מציאות אלטרנטיבית, תוכל להרפות מהסבל במציאות ולנחות בעולם שכולו רוגע. זוהי למעשה סוג של מדיטציה, כשההחלקה במורד הדמיון הופכת למין מימד חמישי שכזה.