Culture Agent

היום הכרתי מילה חדשה: אנדרגוגיה, שמשמעותה למידת מבוגרים. השאלה היא כמובן מה יש כבר למבוגרים שיודעים את הכל על החיים ללמוד, ומי שם את המבוגר פחות ללמד את המבוגר יותר, או לפחות את המבוגר כמוהו. אחד מיסודות החינוך הוא הסמכות, שבאה מתוקף הגיל. אנדרגוגיה הופכת את היוצרות, האם יש לה הצדקה? ובכן, התשובה מתבהרת במיוחד כשמגיעים אל הטכנולוגיה. עד לפני 100 שנה, נניח, החלוקה היתה מקובלת כך שמבוגרים לא מחזיקים רק ביתר נסיון חיים אלא גם במיומנויות טכנולוגיות, ועל כן רק צפוי היה שצעיר יתפקד כשוליה של מקצוען וכחלק מההירכיה הוא יחלוק לו כבוד לא רק בשל העובדה שמדובר בבוס שלו אלא פשוט משום שהוא יכול היה להיות אבא שלו. האמת היא גם שהאבא האמיתי שלו הפקיד את חינוכו בידי האבא החדש שלו כך שאין הבדל אמיתי בין המורה לבין ההורה. אבל אז השתנו היוצרות, המבוגרים שהתקבעו בגישה טכנולוגית מסויימת התקשו לקלוט את הגישות המתקדמות יותר, ומאידך הצעירים מתוקף היותם בשוונג של למידה הצליחו לאמץ אותן ביתר הצלחה. לא זו אף זו, הקצב היה רצחני עד כדי כך שמבוגר שפספס "דור אחד" בטכנולוגיה התקשה לגשר על הפער שנוצר, ולכן כמעט רק מי שהיה כל הזמן עם האצבע על הדופק הצליח להשאר על הסוס. האחרים נשרו או פיתחו יחס של מורא, חשש, אימה אפילו מהטכנולוגיה החדישה.

אני מביא את כל ההקדמה הזאת רק כדי להבהיר את צדקת המשפט הבא: מבוגרים שניגשים כיום להשתמש בטכנולוגיה הנפוצה מצד אחד והדי-פשוטה ואינטואטיבית מצד שני, מוצאים את עצמם לא רק חוששים לגעת במכונה הזאת שבתוכה שוכנת רוח רפאים מסתורית ונוראה, אלא גם אובדי עצות. אבל אובדי עצות הוא תרגום ידידותי מדי שעושה חסד עם ה-dummies, שאם נשתמש בקצת פחות טקט נכנה אותם פשוט טמבלים, כאלה שזקוקים להסברים של כיתה א' או אולי פחות מזה כדי לעשות את מה שילדים צעירים מהם עושים באופן טבעי. המצב עגום עד כדי כך שאפילו המבוגרים שלמים עם ההגדרה הזאת עבורם, הם מוכנים לשלם דמי כיס לנערים שיסדרו להם את המחשב משל היו וטרינרים שמחסנים את הכלב שלהם. ליתר דיוק, משל כל נער הוא מינימום מומחה בתחום שלמען האמת לא מצריך יותר משעתיים של למידה עצמית שתביא אותם לאותה רמה. אבל השעתיים האלה מבהילות אותם בדיוק כמו שהילדים חוששים משיעור שבו לומדים חשבון פשוט. ואולי טוב שאני מגיע להשוואה הזאת: שימוש במחשב לצורך העניין הוא טריוויאלי לפחות כמו חיבור וחיסור.

הבעיה הגדולה מתחילה כשחוסר היכולת ליישר קו עם האוריינות של המאה ה-21 הופכת לחוסר אונים בתחום החינוך. הילדים שלך לא רק שחכמים יותר ממך אלא גם מסוגלים להסתובב ביער באופן עצמאי מספיק כדי לא להיות זהירים מפני הזאב הגדול והרע שעשוי לטרוף אותם בשל תמימותם. או סתם ללכת לאיבוד ולהוותר משוטטים רעבים, עד שיגיעו לבית מיוחד שקירותיו בנויים מעוגות וממתקים וחלונותיו עשויים משוקולד. או בקיצור אתרי פורנו למיניהם. במילים אחרות, להשתמש במחשב זה ללכת, לגשת אל האינטרנט זה לצאת אל היער, ולגלוש בו זה לנדוד ימים עד אשר מוצאים את בית הגמדים אשר בתוכו שבע צלחות מזעריות ושבע מיטות קטנטנות, הלא הן אתר האינטרנט החביב על כולנו. על רקע זה גדל אף יותר הצורך של המבוגרים ללמוד את הטכנולוגיות החדשות על מנת לדעת ללכת, קודם כל, ולאחר מכן ללוות את הילדים ביער ולהגן עליהם מפני הרוחות הרעות.

אני לא רוצה להתחיל לספר על מה קורה כשההורים הופכים למכשפות זקנות ומביאים לאותו בית קסום באמצע היער את התפוחים המורעלים, אשר רק הנסיך המאוהב יוכל להפיג את כוחם הממית (בשביל זה יש כאן בבלוג פוסטים אחרים שמדברים על נפלאות הגנוסטיקה המקוונת). לצורך העניין רק אציין שהספר החדש "אינטרנט לאובדי עצות" מספק לכל הורה מודאג או סתם סקרן את כל הכלים המתאימים כדי לשלוט ברזים הטריוויאליים של המוטוריקה החדשה. כמובן שהספר לא נוגע רק בבעיות חינוך, אלא מתרחב לכל התחומים הרלוונטיים לגלישה בטוחה ומהנה. גם מהנה כמובן, עם מדריכים שימושיים לבידור ותקשורת ברשת. אבל ובעיקר בטוחה, איך תמנעו מפישינג, גניבת זהויות, וירוסים, הונאות רשת ושאר מרעין בישין שלרוב תוקפים אנשים שלא מחוסנים דיו מפניהם. כלומר: מתחילים ואובדי עצות, שלא ניחנו בחכמת הרחוב של האינטרנט בכדי להמנע מליפול ברשתות של פתאים. צר לי על הטון המזלזל/מרחם/מתנשא, אבל אני בטוח שגם אתם תרגישו ככה כלפי הטכנופובים שתפגשו אחרי שתגלו את הסוד. קוראים לזה פאתטיות.