Culture Agent

מי שנחמד גם כשמותר לו להיות לא נחמד, כמו לדוגמה מי שנחמד גם כלפי מי שמעליב אותו, עושה את זה לפנים משורת הדין. אדם כזה, מוכן למחול מכבודו ועל ידי כך לשאת את הסבל, רק לשם הנחמדות. מבחינה זו ניתן להציג את זה בדיוק כפי שישו סבל בשביל החטאים של כולם, והסבל שלו כיפר על אותם העוונות של החוטאים. החטא הוא אותו היחס הלא ראוי (ההעלבה או ההתעלקות), הכפרה היא אותו היחס הנחמד המפתיע, הסבל הוא אותה מחילה על הכבוד. היחס הנחמד הזה הוא אותה האהבה שישו נפנף בה, היחס הסלחני כלפי מי שפגע בך הוא הושטת הלחי השניה. ישו מת בסופו של דבר כי היה מוכן להקריב את עצמו בשם הנחמדות, דרך הייסורים שלו היא אות הקלון על פניהם של מי שהיו לא נחמדים כלפיו למרות שהוא נתן להם צ'אנס ועוד צ'אנס. מי שנחמד למעשה מידמה לאלוהים (או לפחות למשיחו), מפני שאלוהים הוא-הוא הנחמדות.

הנחמדות עצמה אינה אלא ההתגשמות הצרופה של מידת החסידות הפרושית. הרמב"ם מציג אותה בצורה זו: "צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין… והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו (כלומר: מקללים אותו), ונושא ונותן באמונה". נושא ונותן באמונה, אינו אלא מי שיש בליבו אמונה בטבע האדם הטוב, ולכן הוא סלחן כלפי מי שהזיק לו בטענה שהוא מעד וצפוי לחזור בתשובה, כלומר האמונה בטבע האדם הטוב כמוה כמידת הרחמים של האלוהים, ומי שנוהג במידת החסידות שוב מידמה לאל.

בסופו של דבר, התיאולוגיה הנוצרית יכולה להיות מוצגת כמערכת של נחמדות לשיפור חברתי. כמו גם התיאולוגיה היהודית (אחרי הכל, ישו היה יהודי והגשים את האידאל הפרושי). מה שגרם לשתיהן לסתור אחת את השניה היא אי הבנה אחת גדולה, או ליתר דיוק נסיון לאנוס על הטבע את העל-טבעי, כאילו שהמשיח מחולל נסים של ממש. הנס היחיד שהוא מחולל הוא המהפכה החברתית שהוא יכונן, מהפכה של נחמדות שבה כולם אוהבים את כולם, מביעים אמון בכולם ודנים כל האדם לכף זכות.

דבר אחר: מאחר שמזעזע אותי כיהודי לדבר על ישו כמשיח, אני חושב שראוי להבהיר שישו הוא בסך הכל דמות ארכיטיפית. הדמות עצמה היא כמובן דמות המשיח, והיא הולבשה על ידי הנוצרים על ישו (שימו לב לדמיון המילולי בין המילה נוצרי לפועל לנצור, "נצור לשונך מרע"). בדיוק כמו שדמות המשיח הולבשה על הרבי מלובביץ' על ידי חב"ד. המשיח יכול להיות כל אדם באשר הוא מקדם אג'נדה שחותרת לגאולה. השאלה היא כמובן באיזו גאולה מדובר. לדעתי הגאולה האמיתית תהיה במישור האתי והנורמטיבי. כלומר, יבוא יום וחזון האהבה החופשית יתממש. אני משתמש בכוונה במילה חזון, כדי לעמת אותו עם האפוקליפסה. למעשה, מספיק שאני מקווה שדבר כזה אכן יקרה ביום מן הימים וכבר "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". רפרנס.