Culture Agent

המוות הוא אמנם מושג חמקמק אבל דווקא העובדה הזאת היא מה שמכוננת את ההפך ממנו, החיים. המוות מחולל את כל היבטי החיים, החל מעולם המחשבה והדת, דרך פילוסופיית הקיום, וכלה בטכנולוגיה ובסמכותנות. למעשה, שני ההיבטים האחרונים נובעים מהשניים הראשונים, והיבטים שונים באשר אליהם, ובעיקר נסיונות לפסול את האחרים ולהצדיק אותם, הפכו את העולם לזירת דיון סוערת כל כך. מספיק לתפוס את המלחמה כחיים לאחד על חשבון חייו של האחר, או כמוות לאחד למען אי-מוות לאחר (ועל המשמעות של האבחנה בין אי-מוות לאלמוות עוד נדון), בכדי להבין כמה עימות באשר הוא מערב בתוכו את שאלת הסוף שמסמל המוות, לעומת ההמשכיות שמסמלים החיים, ובעיקר את הדיכוטומיה ביניהם. כאילו כדי לשאול את השאלה המתבקשת, האם המוות הוא סוף כל הסופים, או שמא רק שלב לקראת המשכיות שבאה לאחריו? ובמילים אחרות: האם יש חיים לאחר המוות? במובן הפסיכולוגי השאלה תשאל כך: "אוקיי, הפסדתי, האם אני צריך לפרוש?"

"היידגר והיפופוטם מגיעים לשערי גן עדן" עוסק כולו בשאלת המוות על היבטיה – לשם מה אנחנו חושבים על מוות, אם אנחנו חושבים על מוות כל הזמן איך אנחנו מסוגלים לחיות ללא דאגות, האם מה שמבהיל אותנו הוא המוות עצמו או שמא מה שלאחריו, וכמובן האם אי פעם נוכל להתגבר על החשש הזה או שמא על המוות עצמו. לא בהכרח בגלל שמוות הוא נושא טעון ועצוב, הספר נוקט בדרך הסרקסטית של התמודדות דרך בדיחות. סביר שהוא עושה את זה לאו דווקא כטקטיקה להתמודד עם המודר והמושקט אלא כי באמת מרגע שאדם הבין מה מצחיק אותו בבדיחה, הוא הבין את מה שעומד מאחריה. הספר במובן הזה הופך את כל הדיון הזה לבהיר ומהנה, תוסיפו לכך את העובדה שהוא מעוצב באופן מאיר עיניים ובפונט גדול יחסית, וקיבלתם ספר שניתן לבלוע במהירות הבזק.

:: . ::

המשך הדיון על הספר ומעט חפירות מופיע כאן, אך ברשותכם נקפוץ מיד לסיכום: נקודת המוצא של הספר היא שהדואליזם בין חיים למוות הוא מנוע המחשבה, ומעניק לחיים משמעות. נקודת היעד של הספר היא להראות איך הבעייתיות שהדואליזם הזה יוצר, תוכל להפתר רק בעזרת סינתזה בין שני הניגודים שהיא למעשה נסיון לדמיין את החיים והמוות כגוף מאוחד. והרי לכם פילוסופיה שלמה על רגל אחת, אילו תתפסו את המחשבה האנושית כעוסקת בשאלה האחת בלבד: איך משתחררים מהדואליזם וממירים אותו במוניזם, כיסיתם את כל הפילוסופיה. מבחינה זו הספר הזה מהווה מבוא מצוין.