Culture Agent

כל עיסוק בהיסטוריה מעורר שאלות פילוסופיות, אבל נראה שאין תחום שמהווה תיבת פנדורה של סוגיות מורכבות והרות גורל כמו הרפואה. הסיבה לכך היא העובדה שמדובר כאן בשאלה של חיים ומוות, פשוטו כמשמעו. הרפואה משפרת את איכות חייו של האדם ומאריכה את תוחלת חייו, היא מרחיקה את המוות, והשאלה הראשונה שתשאל היא כמובן האם טוב לחיות? למה באות מחלות? איך באות מחלות, ולשם מה בעצם צריך את הרפואה? מה תפקידה של הרפואה בחברה, ובהתאם גם מה אמור להיות מקומה בה? מהן יכולותיה ועד כמה אנחנו אמורים להיות אופטימיים באשר אליהן? והשאלה הרת הגורל ביותר: מה המקום של הבריאות בסולם העדיפויות שלנו, בעיקר כשהיא עומדת על כף המאזניים מול ברירות אחרות כמו בטחון, איכות חיים, חינוך וכו'. בשאלות אלה ואחרות עוסק הספר "תולדות הרפואה" שיצא לאחרונה בהוצאת רסלינג כתרגום עברי למהדורה השניה של הספר מ-2006, שיצא במקור עשור לפני כן בהוצאת הספרים של אוניברסיטת קיימברידג'.

הספר דן בעמדות רבות הנעות על פני סקאלת האפשרויות באשר לשאלות האלה, ומנסה למצוא את נקודת שיווי המשקל ביניהן תוך מבט לעתיד נוכח המהפכה הדיגיטלית שעובר העולם כיום, והשפעותיו החברתיות. שני הקיצונים ידועים: מצד אחד זו העמדה הדתית שטוענת שרפואה סותרת את סדרי הבריאה, ולכן היא העזת פנים ויש להתנער ממנה, המחלות באות בשל כשלי מוסר ולכן הרפואה היא התנהגות נאותה, פסיכוסומטית בעיקרה. גישה זו שלטה בתקופות שונות באנושות, החל מהעידן האלילי דרך העידן המונותאיסטי של ימה"ב ועד לעידן ההוליזם הרפואי, כיום שיוצא חוצץ נגד הרפואה הקונוונציונלית. כמובן שכשמשייכים את הגישה הזאת לכל אסכולה יש להגמיש מונחים כגון "מוסר", "העזת פנים" ו-"פסיכוסומטי". הפנאטים של הדת יטענו שמוסר פירושו חטא לאל, העזת הפנים היא נסיון לעקוף את סמכות האל כמרפא הבלעדי ותרופה פסיכוסומטית היא בעיקרה חזרה בתשובה. הפנאטים של הניו אייג' (שם קוד לרפואה האלטרנטיבית) יטענו שהמוסר הוא הבטחון הרב באורח החיים הקלוקל שמקדמת התרבות המערבית, העזת הפנים נגד הטבע היא הפרת האיזון שהרפואה הטבעית יכולה היתה להביא וההשפעה הפסיכוסומטית היא רעיון ההוליזם או שמא אפקט הפלסיבו של השרלטנים-כביכול, כפי שמציגים אותם מבקריהם.

הצד השני פנאטי לא פחות, וכולל את חסידי המדע. הרפואה לטענתם היא ברכה לאדם, משום שהחיים הם קודש, יכולותיה בלתי נדלות ואם רק נשקיע בה את כל מרצינו נוכל להגיע אל חיי אלמוות. שוב, מדובר בגרסה הקיצונית שלא רחוקה מטרנס-הומניזם אבל גם גרסאות מעודנות בהרבה שלו נותנות אמון רב, רב מדי על פי המבקרים, למדע הרפואה. בעידן המדע הפך הרופא לאליל, או לפחות לקוסם וכגודל הציפיות שהתפתחו ממנו גם גודל האכזבות והתסכול מכך שהקרב הזה נגד המחלות לא נגמר לעולם. בטח שהוא לא ייגמר, טוענים המבקרים, אדם הוא אדם בן תמותה, החיים הם חיים וסוף-סוף כַּלים. מעבר לכך, הרפואה בעידן זה הפכה מפרה את עצמה, ממש כמו אליטה שמשתדלת לייצר לעצמה עבודה כדי לשמר את מעמדה, מה שהופך את הרפואה למין זרוע ארוכה של "הממסד" ואת מבקריה לאנרכיסטים החדשים, הפילוסוף האוסטרי איוואן איליץ' אכן מקבל בספר במה נרחבת כדי להטיף נגד "האוטופיזם הפרומותאי" ו"המדיקליזם" שנפוצו בעידן המדעי.

אבל הביקורת הגדולה ביותר כנגד הרפואה היא כנראה העובדה שהיא לא תמיד הטוב בהתגלמותו. הרפואה ברוב כבודה וההיתר שניתן לה לעשות את הכל כדי "להציל חיים", פשעה בכמה מובנים – עבירות אתיות מצד אחד ובהם גם ניסויים בבעלי חיים (ובני אדם!), ומצד שני שימוש בחומרים מסוכנים מבלי לבחון את השפעותיהם לטווח ארוך. הווה אומר, הרפואה אולי התגברה על המחלות הישנות ברוב טובה אבל החציפה פנים ברעתה ויצרה את המחלות החדשות. מרוב בטחון ביכולותיה, היא טשטשה את הגבול הדק בין סם חיים לסם מוות. טכנולוגיית הרפואה ממש כמו התעשיה (ולא סתם יש שימוש במילים האלה שלקוחות מעולם הקפיטליזם) היא אולי הטוב אבל בעיקר היא רע, כשלא מרסנים אותה. מירוץ החימוש האטומי של הרפואה הוא זה שממיט אסון על האדם, ויהרוג אותו לבסוף. המחלות הישנות הן משחק ילדים לעומת החדשות – ובכללן כמובן הסרטן חשוך המרפא.

ובכן, כן, שורת המחץ היא: אין תחום שמשקף יותר את הקידמה מאשר הרפואה, ההיסטוריה של הרפואה כמוה כראי להיסטוריה האנושית, החל מערש התרבות דרך העידן העתיק ועד לזמננו אנו. בעידן העתיק היו המחלות כח עליון שהשפיע על מהלכים גיאו-פוליטיים מצד אחד, ודמוגרפיים מצד שני. בערש התרבות היו הן התוצאה הישירה של ההתפתחויות התרבותיות והטכנולוגיות, החל מייסוד החקלאות וביות החיות וכלה בהתיישבות הקבע ובעיור הגדול. התרבות היא שחוללה את המחלות, ועל אף כי הרפואה מתגברת עליהן, ציר התרבות הולך לכיוון הקידמה ומן הסתם גם המחלות תתקדמנה. בזמננו אנו מתמודדים עם אתגרים אחרים לגמרי מאשר אלה שלפני כן, שאינם בהכרח קטנים יותר. העבודה הרפואית והאחריות שלה הופכת קשה ורבה בהרבה, וברוב עמל רוב יזע. האדם לא ינוח תחת גפנו ותחת תאנתו עם התפתחות הטכנולוגיה, האדם רק יגיע למסקנה שהרפואה והמדע בכלל הם חרב פיפיות, מה שנותן לספר שורה תחתונה מקאברית-משהו. אנחנו עומדים בפני תקופה של פריחה אבל גם בפני תקופה של נבילה. התובנות הפילוסופיות שאמורות לבוא חדות למדי: ביחד עם הגאולה הגדולה של הגזע האנושי יבוא גם חורבנו, ולכן אם אנחנו רוצים לשמור על קיומנו אל לנו לדחוק את הקץ (כאן כמובן תבוא השאלה התיאולוגית הגדולה ביותר: האם? או שמא, דווקא בגלל שהחורבן הוא גאולה ראוי לדחוק אותו?)