כאשר שופנהאואר אומר שאנשים "יופתעו להיווכח בסוף ימיהם כי הדבר שהניחו לו לחמוק מבין ידיהם, בלא הנאה, היה חייהם וכך מי שהלך שולל אחר התקווה, מחולל ישר אל זרועות המוות", הוא מתכוון לכך שהחיים הם לא הדבר האמיתי משום שהם נתפסים, הדבר האמיתי הוא דווקא הבלתי-נתפס שהוא התכלית למעשה. האדם משתוקק אל האינסוף, הוא תמיד משוכנע שהוא יגיע ומשלה את עצמו שאם ימשיך לספור עד קץ המספרים יגיע לשם. הוא לא יודע שהרגע היחיד שיגיע לשם באמת הוא רגע המוות, בחייו הוא לא יצליח. או בקיצור: "כי לא יראני האדם וחי". המוות, על פי שופנהאואר, הוא הקלה מבורכת מעול החיים מפני שהחיים מונעים מהאדם לחוות את הנצח. החיים הם סבל והמוות הוא גאולה. נוכל אולי להסתכל על זה כך: החיים הם ציר המספרים הממשיים, והמוות הוא האינסוף והאפס המוחלט. שני אלה הן נקודות סינגולריות, ההגיון האנושי לא מסוגל להשיג את מה שמעבר אליהן. רגע המוות, יאמר שופנהאואר, הוא אותה הנקודה הסינגולרית שמפרידה בין הנתפש שהוא החיים, והבלתי נתפש שהוא המוות. האדם חרד מהבלתי-נתפש, ולכן מעדיף לחיות, אבל הוא משלה את עצמו ו"סוטה" מהמסלול המיועד שלו אל עבר המוות. וכאן האבסורד הגדול, הממשי הוא סופי, כך שלמעשה הוא לא ממשי כלל. הממשי באמת הוא האינסופי, הדבר היחיד שקיים. התשוקה האנושית היא לתפוס את הבלתי נתפס, ולכן האדם שואף למותו. שופנהאואר לא בהכרח פסימיסט, מפני שהוא מטיף לשאיפה אל הטוב. ואם הסוף טוב, הכל טוב, והסוף הוא המוות. וכאן הוא שוב מתחבר אל המיסטיקה, הבודהיסטית או הגנוסטית. יו ניים איט.
by Negus of Pop
Culture Agent 
להשאיר תגובה