Culture Agent

השיר "תותים" של אתניקס מדבר על מלחמת המינים. ליתר דיוק, על כמה שהיא מיותרת, ועל כמה שעדיף במקום ללחום פשוט לקנות תותים. רומנטיקה במקום עוד מכונות של מלחמה שסתם מכאיבות והורסות, אהבה ולא מלחמה. כל אדם שמשחק את המשחק הזה, מייחל לכך. שהפרטנר שלו יקנה לו תותים במקום שיירה עליך פגזים ויצריך אותו להכנס לבונקר לשמאלו. כל אחד מצפה שהרימונים שייתן לפרטנר שלו בתמורה, יהיו פירות בכל זאת. וגם אם יהיה בהם חומר נפץ, הוא יבעיר את האהבה, הרימונים לא יהיו עקרים וישאו פרי.

להתאהב זה כואב ומתסכל, אבל יש נקודת אור. מי שמתאהב מוכן להקריב את הרגשות שלו למען מישהו שהוא רוצה. החלומות שלו הם מחשבות על הפרטנר, מין שיקוי שהוא רוקח כדי להעניק. החלומות הללו נותנים תקווה, שפותחת בסופו של דבר הזדמנויות. אילולא הם, המתאהב הפוטנציאלי היה מעדיף להכנע מראש ולהגיד לעצמו "אין לי סיכוי עם מושא אהבתי". התאהבות היא הבעת אמון בפרטנר, המתאהב חושף את עצמו והופך פגיע. בעיקר מול מצב שבו הפרטנר שלו נוגע לו בנקודה רגישה. אבל העובדה היא שקיים אותו האמון. אם האהבה נכזבת, מדובר אולי בבגידה באמון, אבל המתאהב עשה את שלו כשהביע נכונות. האמון הוא המפתח. כל מה שהמתאהב מעוניין בו היא קבלת האמון של הפרטנר אחרי שנתת לו את שלו.

אהבה לא ממומשת היא לא עניין להתאבל עליו, אלא עניין להתגאות בו. האוהב מוכן להעניק מעצמו, המתנה הזו כאמור היא המחשבה על הפרטנר. מתנה שכל אחד היה שמח לקבל בעצמו, כלומר את הידיעה שמישהו חושב עליו, שהוא אוהב אותו. השמחה הופכת אפילו גדולה יותר כשפרטנר מתוודה בפניו שזה מה שהוא חושב, ואם לא מתוודה מפורשות אז לפחות רומז פעם ועוד פעם, בצורה אלגנטית.

כל אחד מעוניין להעניק מעצמו, את צפונות לבו. הבעיה היא שהוא יודע שכשהוא פותח את הדלתות של לבו ("השערים של הגן"), הלב הופך פרוץ וכל מי שרוצה לגנוב או לנצל את הסודות האלה לרעה יכול לפגוע במי שפתח את לבו, שאהב. לכן אהבה היא דבר מבהיל, או יותר נכון האוהב בוחר בקפידה את מי שהוא מעוניין לאהוב. האהבה היא האמון בפרטנר שלא יפגע במי שחשף את עצמו והפך לפגיע. האוהב הופך לבן ערובה של הנאהב, וממשיך לאהוב אותו כאילו כדי לשכנע אותו שלא יגלה את הסודות או יפגע בו. הוא משחד אותו באהבה נגדית, וכל עניין האהבה הוא סחר ברגשות. הקונוטציות של המילה "סחר" במקרה הזה חיוביות, ולוואי שכל הקפיטליזם היה מבוסס על עקרון של צריכת האהבה. הגמול שאדם משלם עבור הצריכה הוא האמון, אבל בתוך כך שהוא מוציא הוא מקבל אמון נגדי. על כן ככל שאדם צורך יותר אהבה, הוא צובר יותר אמון. זהו מנגנון שמפרה את עצמו, מלכודת קסמים של אהבה.

הבעיה היא שמישהו רואה באמון דבר פראיירי. איזו סיבה יש לאדם להפקיר את הפרטיות שלו לטובת אדם זר שלא בטוח שלא יפגע בו? איזו סיבה לתת אמון באדם שיצר ליבו רק רע כל היום? כאן המפתח, שוב. מי שמביע אמון עושה זאת רק משום שהוא סומך על הפרטנר שלו, משום שהוא מאמין שיצר ליבו טוב מטבעו. אהבה היא השלמה עם טבע האדם הטוב, הדרך של מי שמחזיק באנטיתזה של התפיסה הזאת להפיק "אהבה" היא דרך מלחמת המינים. מי שמעניק מעצמו, מי שמגיש את עצמו על מגש של כסף לפרטנר שלו נתפס כחלש, זול ופראייר. זול מפני שהוא מסמן כביכול שהוא קל להשגה, או שמא מעוניין ב"אהבה" קלה, או שמא זולה, שוב (הידועה גם בשם "סקס"). פראייר מפני שהוא מסמן כביכול שניתן לפגוע בו לו רק ירצו, שוב (מה שידוע בשם "לדפוק ולזרוק"). כדי להמנע מהדימוי הזול והפראיירי הזה, כל אחד מהנאהבים משחק את מלחמת המינים, אוחז בנשק ומשחק אותה קשה להשגה (משדר "קור"). זה פוגע, זה מתסכל, זה מיותר. אם כל האנשים היו מביעים אמון ולא חשד, האהבה היתה פורחת. זו משאלת הלב של אתניקס בשיר הזה. הביעו אמון, מפני שהאמון בונה אהבת אמת. הרגע שבו זה יקרה, יהיה אור מהמזרח, יום חדש על פני החושך של הניכור והחשד. השיר, אני מניח, נקרא תותים מפני שתות הוא בצורה של לב.

כותרת אלטרנטיבית: האמון – המקום שבו אריך פרום וזאב נחמה נפגשים. או: הפרשנות המיסטית של השיר "תותים" של אתניקס. דרך אגב, גם השיר "לונדונדרי כמו במרסנד" מדבר ברוח דומה על אהבה נכזבת ומלחמת המינים. על כך שהכלבים מונעים גישה אל תוך השקט, שקט היא מילת קוד לשיא החוויה (האהבה) והכלבים הן הנורמות של החשדנות. אנשים שמוטי פנים, נפרדים אפילו ללא טקס ("אהבה") רק בשל המשחק הזה באש, שהיא או אש האהבה (הנכזבת) או אש הנשק במלחמת המינים. אבל את עדיין שומעת את ההמנון שבלב, וברגע הזה שבו את באמת יודעת בתוכך שאני אוהב אותך, את שלי. ואוהבת אותי בחזרה.