שמחתי לקרוא שוולט דיסני היה יהודי בספר "גלותו וגאולתו של העם היהודי" (עמ' 227), משום מה הייתי בטוח שהוא היה אנטישמי והתאונן על המונופול של בני עמנו בקולנוע האמריקאי. עושה רושם שהרשימות של האתר Jew Watch חלחלו לתודעתם של ציונים רבים, לא אימתתי את יהדותם של בעלי הישגים אחרים שמצויינים בספר, אבל אני מאמין שעבודת המחקר שעשה דב בן-מאיר היא מקיפה ומשכילה בהרבה ממה שאני יודע. בכל אופן, וולט דיסני זה משהו שהציק לי ; הספר, הציוני באופן מגמתי, טוען גם שיהודי אתיופיה אינם יהודים אתנים במקור אלא שבטים שחורים שהתגיירו (עמ' 422) אבל חפיף. אין רע בציונות מגמתית, אבל כל המיתוס הזה על עם ששרד גלות של 2000 שנה למרות רדיפות והתנכלויות (שתי גלויות במשך 4000 שנות קיומו!) מריח מנסיון האדרה לוזרי של עם שמרגיש שהוא צריך להוכיח לאחרים שהוא מספיק טוב, אם לא יותר טוב מהם. בכל אופן, מי שמחפש היסטוריה קצרה מאוד של החברה היהודית והיצירה הרוחנית שלה יהנה מהספר העבה הזה (570+ עמ' תוכן לא כולל אינדקסים), או לפחות יצדיק את זה שהוא מאסט בכל ספריה שצריכה מין ספר-אגו שכזה. ושאלה לסיום: אם עמוד האש ששמר את קיום העם הוא חיי הדת והסולידריות הקהילתית, כלומר אם זה מתכון מנצח, מדוע נוטשים אותו המוני ישראל בעת החדשה, ומדינת ישראל מבוססת דווקא על אתוס אחר? זו שאלה שנשאלה המוני פעמים, אבל בהקשר של הספר הזה אני מרגיש צורך לשאול אותה שוב. דווקא מפני שהספר מגמתי ביותר.
by Negus of Pop
Culture Agent 
להשאיר תגובה