"גם כך לא כתוב בתנ"ך" (יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן, סדרת "יהדות כאן ועכשיו" של ידיעות ספרים) הוא אמנם ספר המשך, אבל הוא שונה מאוד מקודמו ('לא כך כתוב בתנ"ך') שיצא ב-2004 ולו בשל העובדה שהוא לא עוסק במסורות סמויות ודחויות, אלא בפרשנויות. מחברי הספר מעדיפים לקרוא לעיסוק שלהם בספר הנוכחי "גרסאות הסיפורים הבתר-מקראיות", בעוד שהקודם עסק בגרסאות טרום-מקראיות. אבל יש לדייק, מפני שלפרשנות יש אופי אחר. פרשנות מנסה לאנוס את הכתובים למען אינטרס כלשהוא, בעוד שהכתוב עצמו נותר במעמד שאין עליו עוררין. נקיטה בגרסה אחרת מתייחסת אל הכתוב החדש כפי שהוא ונותנת לו מעמד עדיף על פני הגרסה המקובלת, כלומר היא מפחיתה מהמעמד של הכתובים שבפנינו ומסיבה זו אני רואה דווקא את הספר הקודם כשערורייתי הרבה יותר מהנוכחי. בשפה הלימודית קוראים לגישה של הספר החדש פלפול, או אוקימתא – פרשני התנ"ך מנסים להצדיק את הגרסה הנוכחית ולא לקרוא תגר, זוהי הגמשה של הרעיון המקורי ולא שבירה שלו, ולכן מדובר לדעתי בנסיון מפותל להתמודד עם אבסורד, או יותר נכון הודאה בקשיים שמציב הנוסח המקובל בלי נסיון לחקור. זה בערך כמו לטאטא את האבק מתחת לשטיח במקום לשטוף את החדר. בכל אופן, היפה בספר הנוכחי הוא ההתמודדות שלו עם מגוון הפרשנויות הלא אורתודוכסיות לסיפורי התנ"ך. הוא מעמת את המסורות המקובלות עם כתבים חיצוניים ודחויים – הלניסטיים, שומרוניים, נוצרים, יהודים כיתתיים, מדרשיים וכו'. רק כדי להוכיח שהקריאה בספר התנ"ך היתה תמיד יצירתית ופרוגרסיבית. מבחינה זו, דווקא המשימה של הספר הזה חשובה יותר מזו של הקודם. לא הכוונה כאן לסתור אלא לבנות, לא לנקוט בגישה אופנסיבית אלא בגישה אפולוגטית, לפשר ולא ללחום.
by Negus of Pop
Culture Agent 
להשאיר תגובה