Culture Agent

עצרו ונסו לשכוח את כל מה שסיפרו לכם, ישו לא היה מהפכן, ישו היה סתם יהודי. שום דבר מיוחד מעבר לזה. אל תחשבו לרגע שהאוונגליונים מביאים פרשנות חדשה לתורה, שלא היתה נפוצה ביהודה של סוף ימי בית שני – דוד פלוסר כאן בשבילכם על מנת להוכיח לכם שכל מה שחשבתם שמרכיב את המוסר הנוצרי נמצא במסורות יהודיות מוקדמות, ולא עוד אלא שרובן פרושיות ומפורטות בתלמוד. בכללן האהבה הכפולה, או יותר נכון האהבה לאל שמתחילה באהבת הרע, גמילת טובה תחת רעה שמולידה את רעיון אהבת האויב, כלומר נצחון הרע על ידי יחס טוב מפתיע (הגשת הלחי השניה), הטבילה כאקט של הטהרות מטומאת החטא, ועל ידי כך למעשה כפרה שלהם וכו'. "היתה זו דעה רווחת אז בקרב היהודים" הוא משפט שחוזר רבות במחקרו שמתפרסם כעת בספר חדש בשם "ישו" שיוצא בהוצאה משותפת של מאגנס והוצאת דביר, כאילו בא להסביר את הרקע החברתי וההיסטורי לתוכן הבשורות ולספר את הסיפור הפשוט: המציאות הפוליטית והדתית יצרה בקרב היהודים סף רתיחה משיחי. אם לא ישו, היה זה מישהו אחר שהיה מכריז על עצמו כמשיח, וסוחף אחריו לפחות את חלק מהעם שפשוט היה צמא לכך, וחיכה למישהו שיגאל אותו וישנה את מצב הביש שאליו הוא נקלע.

מה היה מצב הביש? ובכן, היהודים ראו בו את הלחץ הרומי ומורת הרוח של השלטון סביב תנועת המיסיון שלהם. היא היתה אז אידאל, אך הממסד הרומאי נאבק בה. הוא תפס את הדת כמכשירה לאי-צייתנות בנסיבות מצפוניות וכתוצאה מכך למרד. משום תפיסת הרומאים את המיסיונרים כממרידים, הם ביקשו להתסיס את ההמונים לשנאה עממית למיסיונרים, כאילו שהם רוצים "להרעיל" את נשמותיהם. כאן נולד הביטוי "הלכה בידוע, עשו שונא ליעקב". מלכות רומי זוהתה עם אדום וגם לזה יש יסודות פוליטיים, משום שהורדוס (המשת"פ) היה ממוצא אדומי. היסוד המשיחי בשכבה העממית והפרושית היה כזה ששאף להדחת מלכות אדום ולהשבת המלוכה ל"גזע דוד", לכן למעשה כל גילוי של משיחיות נתפס כמרד בעצמו, מה שהכשיר את הרדיפה של הורדוס ופילטוס.

יש לציין שניתוח שיטתי של הבשורות בכלים פילולוגיים מראה גם איפה הן שונו לאחר מעשה ומה היתה גרסתם הראשונית שמוציאה את הפרושים בסך הכל די בסדר, ישו היה ככלל בעדם וברוב המקרים גם נהג כמותם. חילוקי דעות ביניהם היו דבר טבעי, אך לא קטטוני, וכאן למעשה יתעוררו שתי שאלות: א. אם בין ישו לפרושים לא היה מרחק גדול, מה בכל זאת היה ההבדל ביניהם? ; ב. למה נוצר הרושם כאילו שישו שנא הפרושים וראה בהם את התגלמות הרע והצביעות? ; ליתר דיוק, שאלה א' תוכל להיות מנוסחת בצורה אחרת: אם ישו היה יהודי רגיל, מה בכל זאת היה מיוחד בו שהפך לדמות רבת השפעה כזו?

כאן נכנסות הטענות הספקולטיביות והאפולוגטיות לפעולה. בתשובה לשאלה א' יכולות לבוא שתי אפשרויות: 1. ישו אכן לא חידש כלום, התמזל מזלו והוא נזכר לדראון עולם כרפורמטור. אולי זה כי הוא היה כריזמטי, אולי בגלל שנסיבות פוליטיות הפכו את ממשיכי דרכו לאויבי המסורת היהודית המקורית. כלומר, מי ששינה אלה הם ולא הוא עצמו ; 2. ישו הוליד דיאלקטיקה חדשה כפרשן לתורה, והשתמש בכלים קיימים. בתפיסה זו משתמש פלוסר עצמו: "ישו שולה מאוצרו דברים חדשים לצד ישנים ומייצג רגישות דתית חדשה שתופסת את החטא [והאהבה] בניגוד לתפיסה המקראית הפשוטה". ובהמשך, "יש להניח שרבים באותם הימים חשבו בצורה דומה, אולם בחדות קביעותיו ובבהירותן הממוקדת זיהו בוודאי השומעים משהו ייחודי מאוד. ישו לא היה מוכן לקבל ללא הבחנה את כל מה שנהגה ונטען היהדות בזמנו".

בתשובה לשאלה ב' יכולות לבוא אותן האפשרויות, שישתלבו בתשובה הקודמת. אפשרות 1 מתאימה יותר לטענה של פלוסר באשר ליחס של ישו עצמו וחסידיו הראשונים למצוות התורה. הפרושים נתפסו כמדקדקים במצוות גם במקרים בעייתיים, כך שלמעשה הם ממציאים מכשולים לעצמם ולעיתים נמצאים "דורשים אבל אינם מקיימים". לטענתו של ישו, המצאת מכשולים שכזו היא הכשלה מכוונת, ולכן במעשי הפרושים אין ברכה כי אם קללה. עדיף לא לצוות בכלל כדי שלא יווצר מצב של כשלון, מאשר לצוות ולהכשל, מה שמוליד מידה של צביעות בהקפדה היתירה – ובצביעות הזו נפנפו ממשיכיו של ישו, כשהוסיפו בכל מיני מקומות אזכורים של פרושים בסמוך לתיאורי צביעות. הזהירות הזו מהכשלון היתה גם הסיבה, לטענתו של פלוסר, לביטול חיי המעשה היהודיים בהמשך, כי אם כבר יהודי אז שווה לפחות בלי ציוויים מיותרים, או יותר נכון 'פחות חובות, פחות עבירות'.

מהבחינה הזו מדובר כאן בתיבול של תשובה 2, כלומר אם חידוש כלשהוא של הנצרות, הרי זהו חידוש של ממשיכי ישו שביצעו רפורמה בעניין כמות החיובים, זאת מתוך נאמנות לרוחו של ישו שעדיף לא להיות מצווה ולא לחטוא מאשר כן להיות מצווה, לחטוא במודע ולהיות צבוע. ישו טען שמאחר שאדם מצווה, הוא כבר מחויב לשמור על מה שהוא מצווה ולכן יהודים מלידה אמורים לשמור על תרי"ג מצוות, הכנסיה ביצעה לאחר מכן רפורמה משום שמדובר בחיוב שאנשים לא יכולים לעמוד בו, ולצורך תיקון העולם כביכול זו הלכה ואין מורין כך. ובמילותיו של פלוסר: "כבר במאה השניה לספירה מצאו עצמם חסידיו היהודים של ישו נדחקים לשולי הנצרות. מאוחר יותר נאסר על כל נוצרי, ללא הבדל מוצא, לקיים את המצוות הללו, על אף שישו עצמו ציווה לא להפר את התורה".

בשורה התחתונה: את העובדה שהמחקר של פלוסר הוא קלאסיקה כבר רבים יודעים. הספר פורסם במקור ב-1998 במהדורה אנגלית ומבוסס על מחקרים שהתפרסמו החל מ-1968, לאור גילויים חדשים ומידע נוסף שנצבר במשך השנים, ובהם חקר מגילות קומראן ששופך אור רב על הקשר בין הכתות המקומיות שם (האיסיים, כנראה) לבין משנתו של יוחנן המטביל מחד, וישו מאידך. בשורה העליונה, מה שהופך בעיני את המחקר לקלאסי כל כך הוא הבהירות שבה הוא מתאר את הדמיון בין היהדות לבין הנצרות ששונות לכל היותר בשלושה דברים: א. חיוב קיום מצוות התורה, ב. זיהוי האל, ג. תורת הגאולה (הבדל רביעי נספח: האם עם ישראל הוא זרם אתני או דתי בלבד. מסתבר שעל פי היהדות המקורית, רוח שנשתמרה בנצרות, ישראל הוא שם קוד למונותיאיסטים). ספרו של פלוסר לא מתיימר לבנות דמות היסטורית של ישו, בטח שלא לשבור מוסכמות באשר למיתוסים שנבנו סביבו. במקום לשבור הוא מנסה לאחות אותם עם אמונות שקיימות גם בצידו השני של המתרס. כשמנסים לעשות את זה מגיעים למסקנה שאיתה נפתחה הביקורת: הנצרות אינה בשורה מהפכנית, מדובר בכיוון טבעי שאליו משכה היהדות. באשר לשאלה כמה נכון הכיוון הזה, פלוסר אפילו לא מנסה להביע דעה. בשביל זה קיימים כבר אלפיים שנה פולמוסים בין נציגי שתי (שלושת) הדתות.