Culture Agent

"הרטיטי את ליבי" ו"יאקיש ופופצ'ה", שתי הצלחות שרצות כבר משנת 2007 בתיאטרון הקאמרי ובתיאטרון גשר. בשתיהן יש נגינה חיה וצוות שחקנים נהדר, שתיהן כמובן גם לא בוימו על-ידי לוין ובשתיהן חוזרים גם נושאים ושפה לויניים מוכרים. אבל הכי חשוב הוא שהצלחת שתי ההצגות מראה שלוין קיבל פתאום מעמד של מחזאי קונצנזוס, מעמד שלא זכה לו בחייו. אפילו "דודות" למיניהן צוחקות ונהנות ממנו, וגם כל אלו שלפני עשרים שנה התחלחלו, רוחשים כבוד להצגות של לוין ואף נהנים – תופעה מעניינת שלעצמה. בנוסף יש השקות והבדלים נוספים בין ההצגות ששווה לדון עליהם.

:: . ::

הצגה שהיא ללללה
מצד אחד אני מבין למה לוין גנז את "הרטיטי את ליבי", מדובר בדראפט מתקדם אבל עדיין לא מחזה גמור שעומד בסטנדרטים של לוין עצמו, הוא לא הספיק לעבד אותו למה שהיה יכול להיות מחזה מושחז יותר. גם קצת קשה לי עם מקרים בהם לא מכבדים את רצונו של יוצר מת (ראה ערך: מקס ברוד(, אבל במקרים בודדים, כמו זה, אני מודה לתיאטרון הקאמרי ולבמאי אודי בן-משה שהעלו את "הרטיטי" לבמה, כי בכל זאת הוא מצליח לגעת בכל-כך הרבה אנשים. לוין אולי לא היה שלם עם זה, אם היה יודע, אבל הוא בטוח היה שמח לראות שמחזותיו זוכים עכשיו לקהלים רחבים יותר בארץ ובחו"ל.

המחזה מעמיד אהבה בלתי מושגת אך מרטיטה בידי דמות רומטיקנית (השופט למקה) שרוצה להתרגש התרגשות בכל מחיר ולשם כך מחזרת אחרי ללללה, גם אחרי שזאת אומרת לו שלעולם לא תהיה איתו, ואפילו שהוא נתקל בכל מיני בני לוויה (שלישית שחקנים נהדרת המגלמת דמויות המסלימות ברמות הגרוטסקה שלהן) והשפלות נוספות. לעומת זאת מעמיד לוין את הפשרה שמאפשרת חיים יציבים ונוחים: מערכת היחסים בין פשוניאק וככה-ככה.

"השופט" למקה, אינו מתנהג ממש כשופט – בסוף מגלים שהכינוי "שופט" דבק בו כי שימש פעם בשופט באיזו תחרות יופי לא חשובה – אבל עדיין כולם קוראים לו "השופט למקה" גם הדמות של "הגיס" ב"יאקיש ופופצ'ה", המגולמת בכישרון רב על-ידי אלון פרידמן), לא ברור של מי הוא בדיוק הגיס, אבל הוא תמיד שם, כמו שדרוש מגיס והדמות שלו היא מעין מקהלה יוונית המלווה את המחזה… גם השדכן שטוען בעקביות מכנית שהוא בעצם אופטיקאי, הוא לא יותר משדכן וגם קצת סרסור…

דמות הגבר שלעולם לא ישיג את מבוקשו, הגובל במאזוכיזם, החוזר רבות אצל לוין (הדוגמא המובהקת ביותר לכך, לדעתי, הן הדמויות של חוטנר ולקסנר במחזה "האישה המופלאה שבתוכנו") נמצאת גם פה: רמי ברוך שעם רמת אנרגיות כזאת היה יכול להחיות את לוין בתפקיד מרגש שסוחט מחיאות כפיים ועוד סיבות שאני חוזר להצגות בכיכובו.

ג'יטה מונטה שמגלמת את הדמות של ככה-ככה, אשתו של פשוניאק עושה נפלאות יש לה את היכולת להיכנס לדמות הלוינית הזאת ולהכניס בה דברים משלה ולענג. ככה שאנחנו נקרעים בין ככה-ככה הרגילה והנוחה והיציבה לבין ללללה המרגשת, הבלתי מושגת והחד פעמית, וכך גם ההצגה מתחילה בלוין שאנחנו כבר רגילים ואוהבים עם השטנאצים הקבועים ואנחנו אומרים לעצמנו "עוד ככה-ככה", אבל לאט לאט ההצגה והטקסט שואבים אותנו וההצגה הופכת יותר ללללה!

לעומת זאת יאקיש שונה במקצת, הוא מתפשר על הרע במיעוטו ובמקסימום שיוכל לקבל, אבל לא מסוגל לתפקד מינית עקב זאת וטוען בעקביות שזה רק בגלל שפופצ'ה מכוערת ולא בגלל משהו אחר. במחזה הזה מדובר בדמויות המתוארות כמכוערות במיוחד, יאקיש הסובל בנוסף מיסוריים קיומיים, ופופצ'ה – שכבר עשר שנים מנסה השדכן שידו בכל, לחתן.

:: . ::

קרקס גרנדיוזי
לעומת ההפקה המיניליסטית בהרטיטי, עם משחק התפאורה הנהדר, דלת שמחליפה תפקידים ומשחקת מעין תפקיד נוסף, ביאקיש ופופצ'ה נפתח בפנינו קרקס, ששובר גבולות ויוצר חוויה גרנדיוזית. במהלך ההצגה הצופים מולעטים בגירויים בלתי פוסקים, החל מהתזמורת המטורפת המנגנת בצד שלעיתים לוקחת חלק פעיל יותר בהצגה, שני פועלי הבמה הגדולים שמופיעים עירומים למחצה עם אפים צבעונים כשל שאר הדמויות, צביעה של הבמה והתפאורה עם צבע כחלק מההצגה, שירים, השפרצות מים של כבכי של פופצ'ה (נטע שפיגלמן הנהדרת), זקפה שהיא בלון עולה ויורד, התגלות הזונה מהגיהנום היוצאת מאחורי התפאורה, במה משופעת שעוצבה בחוכמה בידי מיכאל קרמנקו, תאורה מחושבת היטב, תנועה וכוראוגרפיה מתוזמנות כמעט ללא הפסקה.

הבימוי של יבנגי אריה רב המצאות ולא עובר את גבול הטעם הטוב, אלא משחק סביבו, בערך כמו לוין עצמו. גם להצגה זאת יש זיקה גדולה למחזות אחרות של לוין. חייבים לציין גם את המשחק האדיר של חנה לסלאו בתפקיד אמיץ של הזונה הקשוחה, שגם זקוקה לאהבה בסופו של דבר. לסלאו מראה בשנים האחרונות שהיא הרבה יותר מהבידור שהיינו רגילים לקבל ממנה בדרך כלל ;; וכאן, מתוך התייחסות לבימוי לא לויני למחזה שלו, אפשר לדבר על המעמד המוצדק שלוין זכה וזוכה אחרי מותו.

:: . ::

סוף-סוף?
משנת 2006 זוכים מחזותיו של לוין ליותר הפקות באירופה, כמו למשל ההפקה של 'קרום' בפולין, הפקה שהתארחה גם פה ועוד רבות. לקח זמן עד שהוא חלחל מחוץ לישראל, אולי קשה להבין את המנטליות הפולנית-יהודית במיטבה גם ההפקה של קרום בידי קבוצה פולנית וגם זאת של יבגני אריה, עולה מרוסיה שגר בישראל כבר הרבה שנים (ביים ביחד עם שמעון מימרן שגם משחק את יאקיש), דווקא הראו צדדים אחרים ונהדרים בלוין והעצימו חלקים ממחזותיו דרך פריזמות חדשות וחידדו גוונים חדשים בלוין (נכון שהוא חוזר על עצמו הרבה בנושאים ובדרכי הבעה, אבל הוא ממשיך לרגש).

לוין מציב מראה מוצלחת לחברה וזה כנראה מה שעובד אצלו וממשיך לרגש, יבגני אריה, אודי בן-משה והבימאים באירופה מבינים זאת. אולי בן-משה, אריה ומימרן מצאו את נקודת הג'י של חנוך לוין – אם בכלל יש כזה דבר ;; בסוף "יאקיש ופופצ'ה" השחקנים פונים לקהל בסוף ההצגה ומבקשים שלא ישכח אותם וגם שואלים אותו למראהו…. הם לא ישכחו.