Culture Agent

לעסוק במין זה לא מהוגן, ועוד יותר מזה לחקור מין. כך לפחות אנחנו רגילים לחשוב, מי שחוקר מין עושה את זה בגלל סטיה, או לפחות מתוך כוונות לא טהורות. וגם אם הכוונות שלו בכל זאת נטולות עקבות פרוורטיות, עדיין, מדובר בנושא שהשתיקה יפה לו מפני שלא נעים לדבר על הטאבו הזה בקול רם ועוד להתייחס אליו כאילו שהוא משהו רציני. אנחנו רואים את זה גם בתקשורת ההמונים, כל אייטם שכולל התייחסות רצינית במידה כלשהיא למין, יעלה חיוך לפחות באופן מינימלי ("כי זה מזמין דאחקה"). אפילו הדיבור על איידס נחשב בעבר למשהו שכדאי לדבר עליו בשפה נקיה, "תסמונת כשל חיסוני", שלא לדבר על מחלת מין. כי מה זה בעצם מין? בז'רגון הרפואי לא מכירים את המונחים האלה, מדובר לכל היותר באיברי רביה (לא, סתם אני מגזים). עצם העובדה שאני בכלל קורא ספר שמדבר על הדברים האלה ועוד כותב על זה מתוך ציפיה שמישהו ימצא אותי בגוגל או בכלל, יתגרה ויסתקרן, ועוד יילך לקנות אותו בגלל היצרים הכמוסים שלו – איפה האצבעות של אחמד טיבי מסתובבות כשהוא לא חבר כנסת? (רמז: מתחרז עם וולוו) – אומר הכל. הנושא, הנושא הזה, מספיק שהוא קשור למשהו וכבר הופך את כל העניין לקינק. אז ביקשתם קינק? מרי רואץ' אספה לכם את כל הידע הראשוני הדרוש לכם שקשור במדע קינקי וקיבצה אותו לספר ראשון מסוגו בעברית שנקרא בשם הסמלי "דפיקה" (הוצאת מודן), או: מה קורה כשמין ומדע נפגשים? התשובה ברורה: רב מכר בהתהוות. קבלו המלצה. אני עדיין קורא אבל אחזור עם רשמים, כולל השוואה שיטתית בין הפרק על ויברטורים וסקס ממוכן עם ספר נוסף שכתבתי עליו בעבר ועוסק בנדון, וכן דיון ער בשאלה: האם צריך אברי מין כדי להגיע לאורגזמה? והנה סרטון שבו רואץ' מספרת יותר על הספר ועל ההפתעות שבו.