Culture Agent

אני אוהב את הפסיכואנליזה וכנראה שהחיבה הזאת נובעת ממקור פרוידאני בעצמו. אני אוהב אותה בגלל שהיא נראית לי בתור חיבור טריוויאלי בין טכנולוגיה ומיסטיקה, והיא משמשת בעבורי למעשה ככלי נוסף על מנת להבין טוב יותר את המקום של הגנוסיס בתרבות הפופולרית ; מספיק לדבר על המין כעל חליפת ידע, בכדי להבין שאם זה מה שמניע את האיד של האדם, הרי שברבדיו העמוקים יותר כל מה שהוא חושב זה איך להיות חלק ממערכת להעברת ידע במסלול של חזרה אל המקור ("שפע"). וכך מהר מאוד, הדינמיקה הבין-התנהגותית הופכת למערכת של איאונים. ההדחקה המינית היא מין כח זדוני שכביכול מעכב בפני הגופים את ההפריה ההדדית, ומדכא את הליבידו שהוא למעשה אותו כח משיכה הדדי בין מרכיבי הידע. היצרים ה"חייתיים" של האדם מתפקדים כמכניזם טבעי, כך אמור להיות, אבל הסופר-אגו שמייצג את התרבות חוסם מבעדו למלא את ייעודו. אותה התרבות היא מכלול הנורמות המוסריות שמטיפות להדחקה אדיפלית, זהו למעשה דיכוי התשוקה ; אם נדבר במונחים פיזיקליים, נוכל לתאר את הנטיה הטבעית להפריה כגרוויטציה ניוטונית, ואת ההדחקה כחיכוך. אם נדבר במונחים חשמליים, נוכל לתאר את הנטיה הטבעית להפריה כיחסים בין יונים ואת מנגנון ההדחקה כאימפידנס – מה שמזכיר במעט את הפוטנציאל האורגזמטי של ויליהלם רייך.

אבל דווקא הפסיכולוגיה האנליטית של יונג מדברת בצורה גסה יותר במונחים גנוסטיים. נוכל לתאר זאת כך: הארכיטיפ המרכזי שטבוע בתת מודע הקולקטיבי שלנו הוא המנגנון הטרנסצנדנטי, התשוקה אל האינסוף. כשאנחנו חולמים שאנחנו יכולים לעוף, לדוגמה, התשוקה הזאת מתפרצת ברמה הפנומנלית. המעוף עצמו הוא אותה תשוקה לחרוג אל מחוץ לגבולות התודעה שלנו. השאיפה אל האינסוף היא תהליך האינדיווידואיזציה, שמנסה לגשר בין האני הסופי אל העצמי האינסופי, שמוגדר בתחילה כצל עד אשר משתחרר. בנפש האדם פועלים שני כוחות מנוגדים, הכח המדחיק את הצל וכנגדו הכח ששואף לאמץ אותו ולהתחבר אל העצמי. הרובד המודחק הזה צף בחלום, וברמה הפנומנלית השאיפה הזאת אל האינסופי שהודחק מתבטאת כמעוף. למעשה, מצב צלול של אי-חלום נותן משקל יתר לכח המדחיק, שמנכר את האני הסופי מהאינסוף אליו הוא משתוקק. הגשמת התשוקה אינה אלא חיבור אל העצמי, והשלמה עם הצדדים הלא-רצויים באישיות. השלמה כזו הינה למעשה אי-הדחקה, ופעולה על פי הטבע הנפשי (מקביל למושג החופש של שפינוזה). זוהי הרמוניה פנימית, שמהווה מצע לקבלה עצמית ותחושת שלמות. ההדחקה הזאת חופפת למעשה למיתוס הגנוסטי של ניכור האל מהבריאה, ושחרור אותה ההדחקה היא גאולה של הנפש, שאינה אלא הידיעה הנסתרת. כלומר, כל עוד נפש האדם משמרת את ההדחקה היא מעכבת את אותה הגאולה, וברגע של הרפיה בהדחקה על ידי פרקטיקות שאינן גלויות מלכתחילה לאדם, מתבצע למעשה "קירוב הקץ". זוהי למעשה אימננציה של המרכיב שעד כה היה חיצוני, הגבול בין האני לבין העצמי נפרץ, הדיכוטומיה בין האני לבין הצל מטשטשת.

נחזור לרגע לפסיכואנליזה הפרוידאנית, ולשני מרכיבי האיד: ארוס הוא אותו המרכיב שמשתוקק להעביר ידע, ופועל מתוך דחף מכניסטי אלא אם הוא מודחק על ידי המנגנון המדכא שמופעל על ידי הסופר-אגו. המצע המושלם לפעולה אפקטיבית של המנגנון התרבותי, הוא מצב התודעה "המציאותי". התנטוס, הוא אותו המרכיב שמשתוקק להתנתק מאותה המציאות, אל עבר המצב החופשי, שבעולם המיסטי הוא המוות. גאולת הנפש תהיה ברגע שבו האני שמווסת את מנגנוני ההגנה, יוכל לשלב בין המציאות של החיים, לבין המצב החופשי של המוות – הלא היא "תחיית המתים". החלום, שבו ההדחקה של הסופר-אגו מורפית, מעלה את הדחפים שהודחקו מהתת מודע וחושף את הנטיה הטבעית של הנפש: חלומות רטובים שהם העברה חסרת-התנגדות מצד אחד, ותחושת מעוף שמבטאת שאיפה אל החופש מהצד השני.

אפשר להמשיך לדון בזה עוד שעות. המוטיבציה העכשווית שלי היא לקשור בעוד צורה בין "אנטי-אדיפוס" של דלז וגוואטארי שדן בדיכוי התשוקה הממסדי, לבין "נגד המתודה" של פיירבנד שדן באטימת המוחות הממסדית בהקשר המדעי. בשני המקרים, הכוונה שלי תהיה להציג את האנרכיזם הפוסט-מודרני כתורה מיסטית כפרנית. מי יודע אם אצליח?