Culture Agent

נראה לי שאייסד פינה שתתן פרשנות מיסטית לשירי פופ. כבר עשיתי את זה כמה פעמים בתפזורת בבלוג הזה, אבל עכשיו אני מתכוון לעשות את זה בצורה מסודרת, כדי לתת תוקף למוסיקת הפופ כליתורגיה-חדשה. את רוב שירי הפופ מאותה התקופה, אני מאמין שאפשר לפרש באופן אלגורי בדיוק כמו שעשו ל"שיר השירים". כל אהבה היא אהבה לאל ולא לפרטנר, בהכרח. כל טקסט שמסופר בגוף ראשון הוא חוויתי ויכול להאמר או על ידי המאמין המיסטיקן, או על ידי האובייקט האלוהי אליו הוא נחשף. ועל החשיפה הזו אני רוצה לדבר על ידי הדגמה משירה של מדונה, "Papa Don't Preach" ; מדונה מדברת על חוויה מיסטית שיש בה משהו שמצד אחד מושך מאוד ומצד שני מבהיל. המראות האלה הם נוראיים תרתי-משמע. רודולף אוטו בספרו "הקדושה" מדבר על הדו-ערכיות הזה, "המבהיל והמרתק, המפחיד והמקסים". קוראים למצב הזה "מיסטריום טרמנדום". יש כאן גם אהבה מצד אחד וגם יראה מאוד גדולה, ועל המקום הזה של תלות בין שני עולמות מדבר השיר. האבא במקרה הזה הוא הכח שמנסה למשוך את המאמין בחזרה אל המציאות, שמצד אחד נתפסת כנחותה מהדבר האמיתי אבל מצד שני ודאית יותר ממנו. על הודאות הזה הוא מבקש להסתמך, אבל היא בסופו של דבר הוא מגלה שעדיף ללכת אל הלא נודע, מפני שזו האהבה האמיתית. רגע ההחלטה הזה הוא לידה מחדש, קונברסיה.