Culture Agent

השיר הזה של להקת דני ווילסון – שהיא בכלל לא להקה של מוסיקה אלקטרונית וגם לא באגי, אלא סתם להקת פופ ששרה שירים בסגנון רמי קליינשטיין בשנות השמונים, אבל כן, השיר עוסק במה שאתם חושבים ומדבר על זה מפורשות, "קיץ האהבה השני" שבו היה אסיד ברדיו ואהבה באוויר – גורם לי לחשוב על דימוי דתי-פסיכדלי נוסף שקשור בדיאלקטיקה של גאולה. הקיץ באופן סימבולי מהווה תקופת זוהר, של שמש זורחת וציפורים מצייצות. אופטימיות ואור בוהק שמעוררות זכרונות נוסטלגיים שהיינו רק רוצים לשחזר, ולכך אנחנו שואפים. בית המקדש, מתארת הגמרא (בבא בתרא ד'), הוא אורו של עולם. בזמן שהוא היה קיים, העולם היה מואר באותה שמש קיצית ומחייכת. קיץ האהבה הראשון הוא בית המקדש הראשון, קיץ האהבה השני הוא בית המקדש השני. כולנו מייחלים לבואו של קיץ האהבה השלישי. ואם אתם רוצים להקביל את השילוש שבגאולה לשיבת ציון, כפי שמתאר ילקוט שמעוני (ירמיהו ל', ש"י) את הביאה הראשונה כזו של יהושע, ואת השניה כזו של עזרא ונחמיה – אנחנו מייחלים להגיע אל הארץ המובטחת בפעם השלישית. ואם אתם רוצים את הרפרנס הנוצרי אז תוכלו לדבר על ביאתו השלישית של ישו, הפעם הראשונה היתה לפני הצליבה, הפעם השניה היתה לאחר שלושה ימים לפני העליה לשמיים, הפעם השלישית תהיה באפוקליפסה ("הביאה השניה" היא כמובן החזרה השניה, בפעם הראשונה לפני הצליבה הוא לא חזר משום מקום). ונחזור רגע ליהדות, את הביאה הזאת של ישו לאחר שעלה לשמיים בעבר, ניתן להקביל לביאתו של אליהו הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא (מלאכי ג'). בכל המקרים מדובר במשיח שיגיע לאחר הפעם השלישית.

:: . ::

:: . ::

ההיפים רואים את פסטיבל ה- Human Be-In כנקודת ציון דרך, קו פרשת המים בתרבות הנגד של שנות השישים, מין יריית פתיחה של עידן חדש של אהבה לכל, שוויון ואחווה כל-אנושית. הדרך אל מציאות כזו עברה באמצעות משני תודעה שבזמנו לפחות היו ה-LSD. המטרה היתה אחת: להשתחרר מהמוסר הקיים שמטיף לשנאה, אפליה ופירוד ומשתמר על ידי ההטפה להשאר ברמת תודעה של "סחי", ולהתעלות מעל לאותה תודעה כוזבת בדרך אל עולם בעל מוסר אחר ושוויוני שמהווה מצע רך לשלום.

הקטליזטורים היו מלחמות העולם ובעיקר המלחמה הקרה, החשש מפני שואה גרעינית ובסופו של דבר ההפתכחות מצמאון הדם החולני שאפיין את המערב (וכמובן גם את המזרח) בשורה של פשעים למען רגיעה, שלא היתה אלא מאזן אימה. המצב היה כל כך נואש, שהיה ברור שהעולם נמצא לפני קטסטרופה, כאוס – וכאן אנחנו נכנסים לטרמינולוגיה הדתית. קיץ האהבה הראשון היה ייסוד דת חדשה שהצעידה את העולם אל עבר גאולה רוחנית, ממצב של תוהו ובוהו ששרר לפני הבריאה, נבנה בית של שלום. קיץ האהבה הראשון היה בניין בית המקדש הראשון של הדת הזו, וחורבנו היה מכת הנגד הממסדית בהוצאת סם האהבה דאז אל מחוץ לחוק (בדיעבד זה היה ממש במקביל לפסטיבל הזה, כבר ב-1967, אבל לצורך העניין נקרא לזה 1970).

אי אפשר לומר שבמשך השנים, אנחנו מדברים על שנות השבעים, הרוח מתה. אירועים מכוננים קרו במשך השנים האלה אבל היה נדמה שוב שהעולם חוזר אל החושך. אם נקח כדוגמה את מלחמת פוקלנד לקונפליקט בין דיקטטורה מושחתת לבין "העולם החופשי", עד כמה שניתן לקרוא לו חופשי, או את יוזמת ההגנה האסטרטגית שנועדה להגן על ארה"ב מפני האיום הגרעיני הפוטנציאלי של ברה"מ – שוב, אווירה של אטום עם נוף של מיתון מתמשך ומדיניות שמדברת בשם אותו הליברליזם הנחשק אך מסלפת אותו עד אין כלות. כאילו שמישהו לוקח את התורה הקדושה ומגלה בה פנים, תוך איום בנשק יום הדין. או אם נסתכל על זה בצורה הבאה: הממסד האורתודוכסי עושה רפורמה בדת המונותיאיסטית ומגדיר את החטא ואת הרתיעה ממנו שנועדה למנוע-כביכול מהרע להשתלט על העולם ולהחזיר אותו למצב הביש של התוהו-ובוהו. וכך, כמו בדת גם בהיסטוריה של המאה העשרים, אם נראית היתה הדרך אל הגאולה בליברליזם כמשקל נגד לטוטליטריזם, לקח הממסד את תורת הגאולה הזו ולמעשה הגלה אותה אל שחור ושבר. הוא סילף אותה למין בליל של רע בכסות טוב, ניאו-ליברליזם שמעקר את השורש של החופש והופך אותו למנגנון משעבד, קפיטליסטי ורומסני. מישהו מחליט שהתודעה נכלאת שוב ומרגיש צורך עז לשחרר אותה, ואז נכנס לתוקפו קיץ האהבה השני.

:: . ::

גם קיץ האהבה השני היה אקט של גאולה רוחנית. ממצב של תוהו ובוהו ששרר לפני הבריאה השניה, נבנה שוב בית של שלום ב-1987. היתה זו מוסיקת הבית שנכנסה מהדלת האחורית וצמחה במחסנים ובמוסכי גן העדן ; בית המקדש השני נבנה על ידי סם האהבה התורן שהיה האקסטזי, ומלך בכיפה במשך בואו נקרא לזה 6 שנים עד ל-1993 ; שש שנים של אהבה בראש חוצות, מסיבות חינם תחת כל עץ רענן ולצידי כל כביש מהיר. נקודת השבר היתה כמובן הוצאתו של הסם מחוץ לחוק, חורבן הבית, אבל בואו נתייחס דווקא למימד הניאו-קפיטליסטי שעיקר את הקלאבינג האנרכיסטי מעוקצו – הסלקציה הממוסדת, הרייב המסחרי בוומבלי, מועדוני העל וכו'

הרוח לא שככה מעולם אבל שוב מדובר היה בחורבן. שוב מדובר היה על מתקפה של מסרים ממסדיים שמשתלטים על מעוז החופש, אבל ראוי דווקא להסתכל על הפן הגיאו-פוליטי והכלכלי כדי להבין את עומק החורבן. שתי בועות התפוצצו בפרצוף האופטימיסטים של תחילת שנות התשעים: א. הבועה הכלכלית, הגלובליזציה הפכה לאליה וקוץ בה, למגדל קלפים. ב. במקום שהקדמה הטכנולוגית תביא לשגשוג, היא הביאה שוב למאזן אימה – ואת מאזן האימה הזה ניתן שוב לתאר בשני אופנים: כלכלי ובטחוני. החשש הגדול ביותר של העולם החופשי הוא שנשק להשמדה המונית יגיע לידיים לא אחראיות של פונטמנטליסטים דתיים, שמחזיקים באידאולוגיה ממסדית סדורה. מדובר כאן למעשה במלחמה של ממסד נגד ממסד. מצד אחד מדובר בממסד הולך ונגאל, ומצד שני מדובר בממסד שנמצא במלחמת קיום ומוכן להאבק בכל כוחו בעד שימור כוחו גם במחיר של מרטיריות. הווה אומר: האדיקות הדתית היא נסיון נואש של הממסד הדתי לשמור את סגור הדלת מפני המון העם שצובא עליה וניגש לשבור אותה, בדיוק כפי שעשו אנשי סדום. בתוך הבית נמצאת האמת שאם תיחשף, יתמלא העולם באור בראשית מקצה ועד לקצה. התודעה הכוזבת תיחרב, ובמקומה תכונן תודעה אחרת ושונה של הארת-על. הפונדמנטליזם מנסה בשארית כוחותיו למנוע את ההארה הזאת והוא עושה את זה בדרכים מגוונות שקשורות בסופו של דבר באותו הבית שיש להגן על יסודותיו טרם ייחרב, ובמקומו ייבנה בית חדש שיעמוד על תילו עד לקץ הימים – זהו הבית השלישי, שסם האהבה שלו הוא הקדמה הטכנולוגית, האינטרנט. זהו קיץ האהבה השלישי, שבו השמש זורחת לכל אורך היום, זוהי הגאולה השלמה. אליה אנחנו מייחלים.