Culture Agent

זה אמנם עניין של השקפה, אבל מפליא אותי לראות אנשים שעדיין מעדיפים לעצום עיניים ולחשוב שהם יכולים להלחם בטכנולוגיה, להאמין שערכי העולם הישן עדיין תופסים בסדר היום החדש שהיא מנחילה ולאחוז בדבקות במושג החמקמק הזה שנקרא פרטיות. המושג הזה לא אמיתי, תמיד היה בגדר אשליה, תמיד היה דבר שהאנושות לא חפצה בו וככל שהטכנולוגיה מוטמעת יותר רק מתגלה עוד ועוד שהוא כלל לא קיים. וכשהאנשים יגלו את זה הם יתרעמו, או שמא יגלו שכל מאבקם היה לשווא. ההתרעמות הזו מסתבר שכבר קורית, אולי היא ההסבר לטכנופוביה הגדולה שתוקפת את רובנו. ברגע שנצליח לשכנע את עצמנו שהטכנולוגיה מועילה לנו וחושפת את העולם כפי שהוא, נצעד אל פי התהום מתוך בחירה ולא מתוך כורח. אבל לא נראה לי שצריך לקרוא לזה תהום, אולי להשתמש בדיאלקטיקה הופכית, עידן המידע הפתוח יהיה מין גאולה ואולי כל מאבק שלנו בהליכתנו לקראתו הוא עיכוב שלה. אני לא יכול להתחמק משימוש בשפה משיחית אפילו כאן, אבל גם בבסיס סוגיה שכזו – המאגר הביומטרי כן או לא – נדמה לי שעומדים יסודות של לוחמת חופש מ"כלא התודעה" הממסדי, הלא הוא ההקבעות המשחיתה באמונה שהפרטיות היא הערך הקדוש ביותר.

:: . ::

הייתי מעדיף לראות את המצב בצורה כזו שבה אנשים לא באמת עוצמים עיניים אלא פשוט מסתכלים לכיוון הלא נכון, אבל אני לעולם לא יכול להיות בטוח. האנשים האלה, אני טוען, משלים את עצמם שהדבר שהם מחפשים הוא פרטיות, אבל נדמה לי יותר שהם חוששים מחוסר האחריות של המדינה ויכולתה לשמור על אותם פרטים חסויים. זה חשש משתק הרבה מאשר החשש מהפקרת המידע היקר הזה בידי הגוף שמעוניין בסך הכל להגן עליהם. זה מעט עצוב שאין לרובנו אמון בממשלה, אף אחד מאיתנו לא יודה בזה. כולנו נדקלם את המנטרה הנדושה על צנעת הפרט, הערך העליון והקדוש הזה שאינו אלא אשליה. כולנו נאמין שעכשיו יש לנו אותה ולאחר שהחוק הזה יתקבל היא תפוג. כולנו נתעלם מכך שגם עכשיו בסך הכל אין לנו ממש פרטיות. כשהממסד צריך לחלל אותה לצרכיו הוא לא בוחל הרי בשום אמצעי, בשם חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת. הגבולות של הפרטיות לא ברורים לגמרי ותחומים במקום כלשהוא שנתון לשרירות לבו. לממסד הזכות המלאה לקבוע מתי הפרטיות קדושה ומתי אינה, ובלבד שהמונופול על המושג הזה יהיה שלו. פשוטי העם יאמינו שיש להם זכות טבעית לשמור על הטריטוריה האינטימית שלהם, ויקבלו כמובן מאליו את השליטה המוחלטת של מוסדות המדינה בחייהם, מבלי שהם יכולים לפקח עליהם באמת. וכך נוצרת שחיתות, הפקידים שלמעלה נמצאים מעל לחוק בשם פרטיותם, ואלה שלמטה נאלצים לשלם בשם חוסר פרטיותם. ולמחות. אך דבר לא קורה. כי הממסד לגיטימי בזכות האשליה שהוא מוכר, זו שאנחנו צריכים להפטר ממנה על מנת להבין שהיא המשכנעת אותנו שאין מציאות אחרת, ושהצללים שאנחנו רואים על קיר המערה הם האמת.

תחליפו את המילה "ממסד" במילה "אלוהים" ותקבלו את המוסר הדתי: הדת מטיפה על קיומה של השגחה פרטית, בעוד שהיא מקדשת את הפרטיות. קדושת הפרטיות נועדה כדי למסד את יחסי המרות של אנשי הדת על ההמונים, ואת המונופול שיש להם על ההגדרה של אותה הפרטיות. כך האנשים יפנימו את זה שכשהם עוברים על החוק הם לא זכאים לפרטיות, והיא קיימת אצלם רק כשהם מצייתים אליו. אנשי הדת שנמצאים מעל לחוק יצייתו אליו למעשה תמיד כי הם מגדירים אותו, וכך למעשה מי שבתוך הממסד זכאי לפרטיות ומי שמחוץ לא זכאי אליה מתוקף המסורת שנוצרה. הפרטיות עצמה היא משהו שרוצה רק מישהו שיש לו ממה להתבייש, ויש לו איזה שהוא סוד לשמור. הפרטיות שזכאי אליה מי שנמצא בתוך הממסד היא מנגנון שמשמר את הסודות הנסתרים ביותר על האמת כפי שהיא. כלפי חוץ משתקפת תודעה כוזבת, שעל פיה ובה חיים ההמונים. בבסיסה של אותה התודעה עומדת האמונה שלאנשים הללו יש פרטיות, בעוד שהלכה למעשה אין להם. אבל הם משלים את עצמם, ועל ידי כך כאמור משמרים את המסורת שמיסדה את יחסי המרות. זה מין לופ שלא ישתחרר עד שהאשליה תנופץ, אבל השכנוע העצמי ושטיפת המח התודעתית כל כך חזקים שאף אחד לא מסוגל לצאת מכלא התודעה הזה, גם לא רוצה. הטכנולוגיה היא מנגנון שמאפשר להמונים להשתחרר מהכלא הזה, אבל בהמונים מוטמע פחד קמאי ממנה כי זה מה שהממסד חינך אותו. ושוב האתוס הגנוסטי חוזר, הטכנולוגיה מאיימת על הממסד ולכן עלינו לאמץ אותה על מנת למרוד.

:: . ::

כטכנולוגים בהוויתנו אנחנו תומכים במידע חופשי משום שברגע שלממסד לא יהיה עליו מונופול, תשרור אוטופיה. בפועל, ברגע שהמידע יהיה חופשי, הפרטיות לא תהיה, הבושה לא תהיה, רק אמת גלויה תהיה. הטוב יתאחד, הרע ייעלם, הממסד יאבד את שלטונו שיעבור אל ההמונים. זו תהיה הגאולה, שמשום מה אנחנו עדיין חוששים ממנה. חונכנו להכנע, ברגע שנבין שאנחנו רוצים לנצח זה יקרה. אבל לשם כך אנחנו צריכים לפקוח את עינינו ולא לעצום אותן.