מצחיק אותי שבכל פעם שאני שומע את השפה הצ'כית אני נזכר בסבא שלי נעבעך, עליו השלום. אבל בעוד אני נעצב מגעגועים, אני מצחקק. בכל זאת, יש משהו מבדח בניגוד הזה כפי שנתפס בעיני: שפות מזרח אירופאיות הן הרי שפות של זקנים, וגל חדש זה כל כך פאנק. פאנק וזקנים, זקֶנים עם זקָנים מרוחים בג'ל, עם שני הפונפונים של בן גוריון באדום כמו איזה קית' פלינט, ובכלל, החברים של סבא שלי עם פירסינג וקעקועים. קעקועים דווקא היו להם, אבל זה מתחיל לעלות על פסים של בדיחת שואה וזה מחזיר אותי לסטטוס עצוב. וואו, אני בכלל לא רוצה לחשוב על איזה דיסוננס היה נוצר אצלי כשהייתי מתחיל לחשוב על ורוניקה זמנובה, מנגד לזקנים שעושים סקס או בחורות בנות 80 בסופטקור. קינקי נורא. טוב, רבותי, אני חושב שהרהרתי מספיק בעקבות האזנה לאלבומה של להקת מאמא בובו, מעט סוף הדרך, גל חדש אוונגארדי בניחוח קפקאי. הדבר שהכי הטריד אותי זה ששיר מס' 3 באלבום שלהם נשמע כמו ספייס אודיטי בגרמנית, בסגנון ניאו-פולק אלקטרוני. זאת אומרת סוג של דת' אין ג'ון מפגר בסינתיסייזר. והם היו טובים הרבה יותר מכל יוסי אלפנט שרק הייתי חושב עליו – מצוין לגמרי בעבור להקה שנמצאת מעבר למסך הברזל… ובעצם, אני חוזר בי אחרי שאני נזכר באוז יסמה דומה. שזה נחמד שאני זוכר את השם של הלהקה הזאת בעל פה אבל אז אני חושב שוב. הם היו לפנינו מהמון בחינות!
by Negus of Pop
Culture Agent 
להשאיר תגובה