Culture Agent

וואו, זה היה קשה, אבל בדיוק בשביל דברים כאלה יש הרי אנשים אובססייבים. במקרה שלנו מדובר בתקליטן אנדי ווטל (הזכור לנו מביקורו בארץ בינואר החולף), שאת מי יודע כמה (10?) השנים האחרונות השקיע בנבירה באוסף הבלתי נגמר של המוסיקה שלו בכדי להרכיב את אוסף הנדירים הזה – "שנות הפלא" של תעשיית הסרטים הפקיסטנית, והפסקול העליז של התקופה, 1973-1980. כן, מסתבר שגם לפקיסטן יש הוליווד משלה, "לוליווד" במקרה הזה (זוכרים?), על משקל "בוליווד". ממש כמו שאת שמה של עיר הסרטים של בומביי הלחימו עם האות הראשונה של העיר בה היא נמצאת, את המקבילה הפקיסטנית שלה קוראים בהתאם על שם מקום מושבה, העיר הפנג'אבית לאהור. הסרטים שנעשים בה, להבדיל, מדוברים בשפת האורדו לעומת ההינדית של בוליווד והבנגלית של טוליווד אשר בכלכלותה.

ההיסטוריה של לוליווד הולכת אחורה עוד לשנות השלושים, טרם החלוקה של הודו הבריטית. תעשיית הסרטים של לאהור היתה אז מתחרה לגיטימית למקבילותיה בבומביי ובכלכותה, אלא שחלוקת הודו בודדה את לאהור ממתחרותיה והותירה אותה למעשה כספקית הסרטים ההודיים היחידה של פקיסטן. הסרטים האחרים, בעיקר אלה של בוליווד, נאסרו על פי חוק להקרנה בשל המתיחות בין המדינות השכנות, וכך הפכה לוליווד ל"מעצמת" בידור פקיסטני. נכון, בשנות החמישים היא עוד היתה צריכה להתאושש מהמשבר שפקד אותה בשל עריקתם של מרבית כוכביה להודו, אבל כבר בעשור שלאחר מכן החל "תור הזהב" שלה. סרטי צבע, אפקטים, שכלולי טכנולוגיה, הצלחות קופתיות לא מבוטלות, וכמובן: המוסיקה החשמלית שהשליטה את עצמה על פסי הקול של סרטי התקופה. הגיטרה החשמלית והסינתיסייזר-מוג שילבו מצוין בין סרף, פאנק ובאבלגאם לבין השפעות מוסיקליות מקומיות כמו גאזאל וקוואלי לתערובת מטורללת, קופצנית וכמעט פסיכדלית. סגסוגת?! זהב טהור, שקובץ לאוסף המתעד את תקופת הזוהר הזו, או לכל הפחות את השנים האחרונות שלה, טרם המהפכה האיסלמיסטית שכמעט והשביתה את הקולנוע בלאהור.

אולי יהיה נכון לומר שהרבה יותר מאוסף אקלקטי של שירים מהתקופה, מדובר במקבץ משיריו של המפיק מ. אשרף (12 מתוך 15 שירים מבית היוצר שלו), אבל בעצם אין הבדל גדול בהנחה שהוא אמון על יותר מחצי השירים בלוליווד, כמעט 3,000 שירים לאורך קריירה של 45 שנה. אשרף היה אחד מכותבי השירים הפוריים ביותר של אותה התעשיה, רבים מהם בוצעו על ידי בת-טיפוחיו נהיד אקטר ששרה כאן עשרה שירים – מין אילן ואילנית שכאלה. אם תרצו אנלוגיה טובה יותר, תוכלו לדמיין את אקטר בתור בריטני ספירס הפקיסטנית של אותה התקופה, אמצע שנות השבעים, כשאשרף מתפקד בתור מקס מרטין ומצליח לאיים על שלטון היחיד של מדונה של אותה התקופה, נור ג'האן שתורמת לאוסף שני שירים. האמת שאם ננסה למצוא לג'האן מקבילה ישראלית, אפשר לחשוב יותר בכיוון של שושנה דמארי, אבל נדמה שהבנתם. הקיילי מינו בסיפור הזה, אגב, אמורה להיות רונה ליילה, שמסתפקת בשיר בודד באוסף. ויש גם מייקל ג'קסון – אחמד רושדי שפותח את האוסף. בקיצור, סצנה מוסיקלית שלמה, תוססת וזרחנית שפרחה מעבר לנהר האינדוס, ונגלית עכשיו לעינינו באיחור סימפטי. אלה מאיתכם שמחפשים ריגושים אסייתיים ימצאו באוסף הזה מענה, עד כדי פורקן.