Culture Agent

בימים אלה אני מסיים סמינר בתחום "מושג האינסוף". החלטתי לעשות עבודה בנושא "יסודות ניאופלטוניים ולייבניציאניים בתפיסת האינסוף של הטרנסהומניזם", שבה אתרכז בחוט המשולש שסובב את תפיסת האינסוף של הטרנסהומניזם, ומקשר אותה עם המיסטיקה הניאופלטונית והמונאדולוגיה של לייבניץ, ואת שתיהן אחת עם השניה. דרך קווי המתאר המשותפים, תצטייר תמונת העולם הכמעט-מיסטית של הזרם הפילוסופי האזוטרי שמתקדם בימים אלה אל עבר חזית המדע.

במאמר הקרוב אסיר את החלק של הקישקעס הפילוסופיים (מי שרוצה לעיין יכול כאן, בין השאר. במצגת שניתן להוריד כאן יש את ההצגה המלאה יותר) ואציג רק את התיאולוגיה של הטרנסהומניזם – ניתן לשים לב גם דרכה אל הקשר לניאופלטוניזם ולקבלה, שלייבניץ לקח ממנה לא מעט. למעשה, הפרוייקט העתידי שלי הוא להסביר את הקשר השבתאי של הטרנסהומניזם, בתור גנוסיס מודרני, אבל זה אחר כך ולא קשור לסמינר על האינסוף. בעבודה עצמה, בכל אופן, אני מקביל את תפיסת האחד והאינסוף של פלוטינוס לתורת המונאדות של לייבניץ, ובעיקר אל "מספר המונאדה", האינפיניטיסימל, שדרכו אני מגדיר סינגולריות מתמטית וגוזר אותה אל המטאפיזיקה. עם הצגת מהותה של נקודה זו, יוסבר מה תפקידה בפילוסופיה הטרנסהומניסטית ולמה היא תפסה בה מקום מרכזי כל כך.

:: . ::

הטרנסהומניזם ; בתרגום מילולי, "מעבר לאדם". הווה אומר, קיים שלב כלשהוא שבו יכולותיו של האדם יוכלו לשפר אותו עד לרמה שבו הוא יהיה על-אדם. יהיה זה שלב נוסף באבולוציה האנושית, שונה לחלוטין מהשלב הנוכחי, כמעט בלתי ניתן לחיזוי. אבל עתיד אופטימי, אוטופי. הקידמה הטכנולוגית תשרת את האדם ותאפשר לו להתגבר על מגבלותיו, ובלעדיהן הוא יוכל להמשיך ולהתעצם, עד אינסוף. האינסוף הוא מושג מופשט, בלתי ניתן לאומדן, גדול עד לרמה שלא חשוב כמה, מקסימלי אבל מעבר אליו, האלוהים עצמו – אם המושג הזה לא היה מבהיל את אנשי המדע, אם המושג הזה לא היה מנוכס אל הממסד הדתי, שלא רואה את פולחן הטכנולוגיה הזה בעין יפה. מאז ראשית העידן הטכנולוגי, מאז ימי המהפכה התעשייתית ועד הלום, קרנו ירדה אל מול החילוניות המתחזקת. הממסד הדתי רואה אף את אובדן השליטה הזה כמרד באלוהים, שהזהיר והתרה רבות מפני יהירות אנושית של "כוחי ועוצם ידי". הטרנסהומניסטים מועדים לחטא, וחזונם הרסני. הטכנולוגיה משחיתה את הטבע ומובילה את האנושות כולה אל סף תהום. צריך לעצור את ההתלהבות המשיחית הזו, ולחזור למחשבה שפויה – טבעית, אלוהים הוא הטבע, השחתת הטבע היא מרד בו. הטרנסהומניזם מציב אלטרנטיבה מתגרה לדת, הויכוח מתקדם פאזה והופך למלחמת תרבות. חזון מול חזון, משיח מול משיח, תקוות-שווא מול פכחון. אבל מי צודק?

:: . ::

החזון הטרנסהומניסטי מעוניין להעניק לאדם חיי נצח ואושר, להעצים את המחשבה והתודעה שלו ולמעשה לאפשר לו את אותו המגע באינסוף. הטמעת הטכנולוגיה תאפשר לו לשנות את דפוסי המחשבה שלו, להשתלם במגוון הידע ולשפר את איכות חייו. ההנדסה הגנטית תשביח את הגזע, ההנדסה הרפואית תאפשר להתגבר על כל המחלות, למנוע הזדקנות, להאריך את תוחלת החיים ולהיות מעין בן-אלמוות. הביו-טכנולוגיה תאפשר לאדם לשלב מנגנונים תחליפיים בגופו, ולהפוך למין סייבורג. היא תעזור לו להעצים את עצמו מבחינה רוחנית, להשתיל צ'יפים למח ולהתחבר במחשבתו לרשת הידע. הפרמקולוגיה תאפשר לו לפתח תחושות מלאכותיות של אושר ואהבה תמידיים, הבינה המלאכותית תפתח לו עזרי חשיבה ומשרתים שיוכלו למלא את רצונו מבלי שאפילו יצטרך לפקוד עליהם. מבלי שיטרח, מבלי שיאכל את לחמו בזעת אפיו, הוא יוכל להשקיע את כל מרצו בישיבה תחת הגפן והתאנה. המשיח הטכנולוגי יגאל אותו, האדם יוכיח לעצמו את נכונותה של היותו נזר הבריאה. הטרנסהומניזם הוא הומניזם משוכלל, האדם נמצא במרכז – פגיעה בו היא עוול, תועלת שלו היא רצון. החיבור האמיתי אל האל, ללא מתווכים, ישירות.

:: . ::

תיאולוגיה ; חיבור ישיר אל האל, זה מה שהאדם משתוקק אליו כמי שנקרע ממנו וסוחב את הטראומה הזו כל חייו. הוא חי על מנת לשוב אל כור מחצבתו – רוחנית ופיזית. רוחנית, שכן הוא שואף אליו ברמה המוסרית והאינטלקטואלית. פיזית, שכן הוא שואף להניב את המיטב מכל אשר חנן אותו האל, טרם ייקח אותו, יסיים את תפקידו וישיב אותו אליו. האדם חי על מנת למות. הוא מלא אימה מן המוות לא כי הוא חושש ממנו, אלא כי הוא מעריך אותו, הערכה אילמת. החיים הם פרוזדור לקראת הטרקלין שהוא המוות, והחיים שלאחריו. ברגע שהאדם יצליח לגשר בין החיים שלפניו לאלה שלאחריו, גאולתו תבוא. לכן האדם שואף להשיב את גן עדן אל האדמות, הוא שואף להתעלות ולהפוך לרוח, כדי לטשטש את ההפרדה הזו בין חיים למוות, בין טוב לרע. אלוהים הוא החיים והמוות גם יחד, אלוהים הוא הטוב והרע, אין בו הפרדה. החטא הקדמון כפה עליו להבדיל ביניהם, אם נתקן אותו נגיע לרמת אחדות אלוהית. אנחנו מוגבלים, חסרים, מפורדים וטרודים בחיי מלחמה ועצב – תיקון העולם יגיע אם נשכיל לשאוף אל האינסופי, אל המושלם, אל אחדות והרמוניה שתעניק לנו חיי אושר ושלום. השאיפה הזו תדחק את הקץ, תקרב את הגאולה, תביא אותנו אל הגבול, מרחק נגיעה מהנצח. הנצח הזה הוא תשוקתנו, הנצח הזה הוא האלוהים בעצמו.

האתוס היהודי-נוצרי מדבר על מסלול אופטימלי של בניין, העולם נברא אל מציאות מושלמת ונפגם, רק כדי לשוב ולהשתלם. אלוהים ראה כי טוב מאוד, כי ברא עולם מתוקן, החטא הקדמון הוריד את העולם לשפל שממנו רק ניתן לעלות, מכאן והלאה הוא שואף אל תיקונו. האדם הושם בגן עדן וחטא, הוא גורש על מנת לשאוף לשוב אליו. בראשית היה טוב, האדם אכל מעץ הדעת וידע גם רע, אם ישכיל להפך את הרע לטוב ולהאחיד אותו בעולם, הוא ייגאל. בית המקדש נבנה ונחרב, על מנת לשוב ולהבנות עם בואו של המשיח. עולם רוחני שנכלא בחומר, ישוב ויהפוך לרוחני אם רק ישתדל האדם – אם יקדש את החומר, אם ימיר אותו לרוח, אם יתעלה מעבר אליו, אם יבטל אותו (סגפנות, או לחלופין חומרנות ש"תבקע את הקליפות")

הייחוס הקלאסי של התכונות אל האלוהים הם ה-Omni Trio: אלוהים הוא כל יכול (Omnipotence), כל יודע (Omniscience) ונמצא בכל (Omnipresence) – מכאן גם נובעת תכונתו להיות שופע חסד עד אין קץ (Omnibenevolence). אלוהים הוא הכל, והאדם הוא מעט. מעט מאלוהים, וככל שיתקרב אליו יהיה פחות מעט. אלא שפרדוקסלית, בגלל אינסופיותו של אלוהים, ככל שהאדם יתקרב אליו כך יגלה כמה הוא מעט ממנו, כמה הוא רחוק ממנו, כמה בלתי אפשרי לדבוק בו – הוא חמקמק, כמו הדוד שחמק ועבר, האדם יבקשהו ולא ימצאהו. אלא אם כן זה בכל זאת יקרה בסוף, אבל כאן כבר לאדם אין שליטה. כשאלוהים יראה את המאמץ, כשאלוהים יראה את ההשתדלות, כשאלוהים "ירגיש" את החום, הוא ימגנט אותו אלינו. אנחנו תלויים בחסדו, ברצונו. אבל זה יקרה, ולשם כך אנחנו צריכים להיות בתחום "המסוכן". כדי שיקח אותנו, נחכה לו בזרועות פתוחות, נאמר לו ברתת ובזיע: "דבר כי שומעים עבדיך".

:: . ::

סינגולריות ; הנקודה הזאת, שבה אלוהים אומר לנו "רב לכם, אל תוסיפו עוד דבר אלי בדבר הזה", כי הוא כבר לא יכול לשאת וממגנט אותו אלינו בתשוקה אינסופית, הרגע הזה שבו אנחנו נשאבים אל עבר האינסוף וקופצים מן המימד הסופי שבו אנו נמצאים, הרגע שבו אנחנו נוגעים בנצח ומשתקעים בו, המגע המטאפיזי הזה, המשיכה הכפויה אל הגבול וחצייתו אל עבר הטוב – הוא הסינגולריות.

נקודת הסינגולריות היא נקודה שבה בעת היא גם סופית וגם אינסופית, היא הנקודה שבה החוקיות מאבדת מערכה וקורסת, היא הנקודה שמעבר אליה יש את הלא נודע, אלא שאי הוודאות הזאת היא תקווה תמימה אל הטוב. אלוהים הוא הכוליות, השלמות והמלאות – הטוב האולטימטיבי. אין במציאותו רע, ואם יש, זהו אינו רע. זהו טוב בכסות אחרת, זוהי אשליית רע, זהו כח בשירות הטוב, במקרה הגרוע זהו כח נגדי שהולך ונחלש עד שנחשפת ליבתו. הסוף הוא טוב, ולכן הכל הוא טוב, גם הרע הוא טוב שמתאחד באינסוף ליישות מושלמת של טוב מוחלט ומאוחד, ללא חסרון, משולל ובלתי נתפס. כל הטוב שתיארנו לעצמנו הוא כאין וכאפס לעומתו, אין לנו מושג מהו ואין לנו צורך לחשוב עליו. הדבר היחיד שכדאי להעמיד אל מול עינינו הוא הקפיצה הזאת, דילוג בין-מימדי, מיצוי יכולותינו והמפגש עם האחד. אם נמצה אותו, נגיע אל תכלית הבריאה. נתקן את החטא הקדמון – שמים וארץ יתאחדו, גן עדן ירד ארצה או הארץ תעלה לשמיים.

האדם ישתווה לאלוהים, בזכות הסינגולריות הטכנולוגית. הוא יישא בחובו את כל התכונות שמיוחסות לאלוהים, כך שגם יחווה את הטוב האינסופי, משאת נפשו. הטכנולוגיה תרחיב את גופו ויכולותיו עד למצב שבו יהיה כמעט (אם לא באמת) כל-יכול. התקשורת והתעבורה יעזרו לו לגמוע מרחקים במהירות כזו שתאפשר לו "להיות" בו זמנית בכמה מקומות, ולהתקרב לנוכחות בכל. המח שלו יחובר לאינטרנט, למין תודעת-על או נוספירה, שתאפשר לו להיות במרחק מחשבה מכל ידע שבעולם ולהיות באופן פוטנציאלי יודע-כל, הוא יוכל לתקשר עם פרטים אחרים בטלפתיה, בקשר על חושי – לחוות אקסטזה, להתנתק מחומריותו ומהקלט החושי המטעה. אי-קלט חושי לא יטעה אותו, אדם כזה ייחשף אל אמת מושלמת. נשמתו תשוטט בעולם הסייבר ותשא תפילה עם שובה לכור מחצבתה, האדם יהיה למלאך – מרכיב בלתי-נפרד משכל אינסופי שחזר לשלמותו המוחלטת.

:: . ::

אלטרנטיבה לדת ; הטרנסהומניזם משתמש בטרמינולוגיה הדתית, ושואף לאותו המקום שהדת הממוסדת שואפת אליו. הוא עושה את זה בדרך אחרת, מנוגדת, מאיימת. קודם לכן דיברנו על האיום הזה שהדת רואה בו, את האיום הזה ניתן להסביר בדרך המעניינת הבאה – כאן גם הקשר לגנוסיס: הדת יודעת את מה שהטרנסהומניזם יודע אבל שומרת את זה בסוד, על מנת להשאיר את העולם במצבו הנוכחי בו יש לה הגמוניה סמכותית. אם החזון הטרנסהומניסטי יתממש המצב יגיע לכדי אנרכיה, ועל כן יש לה אינטרס למנוע אותו על מנת לשמור על איזה שהוא סדר. בשמירה הזאת על הסדר היא למעשה מעכבת את המשיח, בתואנה שהיא מחכה לו אף על פי שהוא מתמהמה. הוא לא יתמהמה אם יביאו אותו בפועל ממש. אבל את המילים האלה בדיוק אמרו השבתאים, החסידים, הציונים וכל התנועות האנטי-רבניות. פתאום נחשף כאן פן אחר לגמרי, לא עוד טכנולוגיה בעד או נגד אלא משיחיות אקטיבית בעד או נגד. האם אתם רוצים משיח עכשיו?