Culture Agent

מבין אירועי השבוע, בין אם הפוליטיים ובין אם הטלוויזיוניים, שכל הדרמטיות שסבבה אותם נובעת בעיקר מעליבות הצפויה מראש והבלתי נמנעת שבהתרחשותם, אין אירוע שהצליח למשוך את תשומת ליבי יותר ממחאת יוצרי הטלוויזיה והקולנוע, שהשתמשו באולפן השקוף של ערוץ 24 כפלטפורמה להעביר עליה את מסריהם.

ישנן דרכים רבות בכדי ליצור דרמה, אבל נראה כי אלמנט ההפתעה הוא ככל הנראה החזק מביניהם, כשלא ממש משנה מה אורכה של זו, או בין אם נחשפנו אליה ישירות, או שרק שמענו עליה בעקיפין כמוני. כאשר ישנה פנייה ברורה אלי, כצופה, אשר מצביעה ומאששת על גבי המרקע את מה שכבר ידוע לי ממקורות שאינם מסכינים עם העמדות הרשמיות של השולטים בזמן השידור (במקרה זה- בזבוז כספים לצרכי שיווק במקום הקצאתם אל התכנים בהם התחייבו הזכייניות להשקיע, או באופן מופשט יותר, השקעה במכירה על חשבון היצירה), אני לא יכול שלא לחוש שמץ של עונג מכך שסוף סוף, שלא כמתוכנן, מסר מסוים בטלוויזיה מכוון ישירות אלי ונוגע בי הרבה יותר מכל שידור אקטואליה או בידור. נראה כי אפילו ברמה התפישתית, העין נמשכת יותר אל השיבוש מאשר אל הפעילות הרציפה והסדורה.

אבל אני אסתכן ואלך קצת רחוק יותר מכך, ואטען כי הידיעה מראש, הצפייה חסרת האונים לשרשרת של קטסטרופות קטנות המוצגות כתגובת בעלי האמצעים להלך הרוח והצורך המקומיים, רק מחזקות את תחושת הניכור והאפתיה של אלו שפשוט רואים יום יום כיצד האג'נדה שלהם הופכת לרלוונטית פחות ופחות. ההבנה שבכוח הכסף, או מניעת הכסף, אפשר להחדיר בהדרגה נורמות פסולות ולהציגן כדמוקרטיות יותר, או לפחות מעודכנות, אפשר לדחוק את מי שאינו שותף לדעות אלו למה שמוצג לכאורה לשוליים מדומיינים. הסיכוי לשיקוף עמדה התואמת את הלך רוחו של הצופה אשר אינו קולע להגדרתו של קהל היעד המדומיין פוחת עד הפיכתו לאפסי, והשידור הטלוויזיוני הופך להיות פסיבי אף יותר, כאשר התכנים, לפחות מבחינה ערכית, הופכים ליותר צפויים, יותר חד משמעיים ופחות מעוררים לפעולה עצמאית.

ובתוך כך, שיבוש שכזה, שמקורו מגורמים שיש להם נגיעה בשידור עצמו, היא כמו התזת מים צוננים בפרצופו של הצופה: יגיב ברוגז על ההפרעה או בהזדהות – לפחות חלה בו, ולו לרגע, מידה של התעוררות. אפקט שכזה הוא רב ערך יותר מכל תוכן אלימות מתוסרטת או מכל מעידה צפויה מראש של מי שמכניסים אותו למצבי קיצון בשם "ניסוי חברתי" כלשהו. אבל אם לצאת מההפשטה ולחזור לנושא המרכזי, עצם העקשנות של היוצרים, שמנחה אותם להמשיך ולהשמיע את קולם ולדרוש לעצמם את הבמה (להבדיל מכמעט כל התארגנות מחאה אחת, אשר מתאימה את עצמה לתקשורת) מהווה זריקת מרץ לכל מי שהחל להתרגל לכך שהקשר עם הטלוויזיה הוא בסופו של דבר חד כיווני, אלא אם כן חובתו בכך שישלח מסרונים ברגעים "הקריטיים" בהם הוא מתבקש לפעול כך. רגע אחד של שיבוש השידור וגניבת הפוקוס הוא רגע שבו הטלוויזיה אכן ממלאת את תפקידה כמי שאמורה לשקף אירוע רלוונטי בזמן אמת, ואם לומר את האמת שלי – רגע שכזה עולה בהרבה על רוב התכנים הדרמטיים המקוריים שהועלו בטלוויזיה בשנים האחרונות. קשה לי להאמין כי הצופה הממוצע יראה את מחאת היוצרים כפי שהוא רואה את מחאת אנשי הפריפריות שהמפעלים בהם עובדים בסכנת סגירה, אבל נחמד לראות שגם כאשר היוצרים מובטלים, הם מוצאים לעצמם מין אפשרות "תעסוקה".