Culture Agent

הדיון על גלגל"צ שינה כיוון כי כך רציתי שיקרה. השאלה היא כבר לא פלייליסט – כן או לא, אלא יחצ"נים – כן או לא. קרטל – כן או לא. עיתונות בריאה – כן או לא. עולם מתוקן או עולם מסולף, הזדמנות שווה או קרב אבוד מראש. אסף רחמני כתב פוסט מאוד נחמד על הנושא והגבתי בו, אבל בגלל שזה היה קצת באיחור ואולי אף אחד לא יקרא (או פשוט כי כדאי לכתוב את זה בבמה העצמאית שלי), נדמה לי שכדאי לי להעתיק את התגובה שלי בנוסח אחר אל הבלוג כאן. בהרחבה קטנה מן הסתם, ובראשי פרקים. הטיעונים יישארו זהים, הם רק יורחבו, הם יקושטו בעולם של דימויים ומטאפורות. כי לכך הם ראויים, למסגרת. אני טוען שה"בעיה" הרבה יותר כללית ויסודית, הגורם אליה הוא כמובן מי שאני תמיד אוהב לשלוח לעברו את האצבע המאשימה.

:: . ::

אשוב על טענתי: המצב הוא כזה בגלל שיש כאן תנאי התחלה טובים יותר לשידור הציבורי, הוא לא חושש על התחת שלו ולכן נוצרת תחרות לא הוגנת. אני יכול גם להפליג ולטעון שאם מסתכלים על זה קצת יותר מגבוה, המצב הוא כזה בגלל התפיסה השלטונית שחלחלה אל התקשורת. אנחנו מדינה מוקפת אויבים, כדאי שנזכור את זה ונחיה כל היום עם אוזן אחת דבוקה לחדשות שמורכבות כמעט כולן מידיעות על בטחון. תרבות זה משהו קטן וזניח, הוא פחות מעניין ולכן גם מתוקצב פחות. מן הסתם גם אין סיבה להשקיע בו ולטפח אותו. עיתונות התרבות נדונה למוות, כי היא הופקרה לעדר הזאבים. העדר טרף את העיתונאים, הוא לקח אותם בשבי. מישהו צריך להציל אותם – אולי יהיה זה השוק הפתוח, המסחרי, הלא מוטה, השוויוני. משוחרר ממוסדות המדינה, לא מסובסד. המדינה תשגיח שיהיה בטחון, התחנות המסחריות ישגיחו שתהיה תרבות פוריה. זו תהיה אוטופיה, הריבון אחראי על בטחוננו – לא על מחשבתנו.

:: . ::

שוק המוסיקה (והתרבות בכלל) נשלט ברובו על ידי קבוצה שלצורך העניין נקרא לה X, קבוצה שמורידה את כולם לעמדת מציצה בהינף אצבע, דינוזאורים שכולם נאלצים לרקוד לפי החליל שלהם. לאף אחד אין את הכח לעשות שריר על מישהו מהקבוצה הזאת, ולמי שכבר יש, אין את הרצון לעשות את זה – הוא פשוט משתף פעולה למטרות תועלת, מה שהופך את זה לקרטל. התאגדות כזו פוגעת בתחרותיות שבשוק, היא רעה, היא מעוותת את יחסי הכוחות, היא לא בריאה. יש כמובן דרכים לפתור את זה, אבל מישהו צריך להחליט שהוא באמת רוצה לתקן את המצב. אנלוגיה קטנה: גם איגוד הכדורסל קבע כמה תקנות כדי שהמונופול של מכבי תל אביב ייסדק, מישהו צריך לעשות “רגולציה” לגלגל”צ. החוק הרוסי: אסור שיותר משני שירים של יחצ”ן יהיו בו זמנית בפלייליסט. השאלה המיידית שתגיע: סנקציות זה לא במקום! אני חושב שרק כך, בתור נוהל חירום, יחסי הכוחות יחזרו למצב הטבעי שבו העורכים ולא היחצ”נים הם אלה שאומרים את המילה האחרונה.

:: . ::

אני לא מציין שמות בכוונה תחילה. גם כי זה מיותר וגם כי אני לא מדבר על מישהו ספציפי, אני מדבר על תרבות העיתונות בארץ באופן כללי – מסריחה, מקולקלת, מעוותת. זה מתחיל ונגמר בכך שעיתונאים מתחזקים יחצ”נים בתור מקור בלעדי לאייטמים, ומקבעים את אופי היחסים בצורה כזו שהם אמורים להיות “חייבים” להם משהו. זו אם כל חטאת, מהרבה סיבות. זה גורם לכלומניקים להיות נותני טון, זה נותן לגיטימציה לשטיקים ועבירות קטנות של אתיקה (ברמז: הטיות לא כשרות לטובת גופי תקשורת מאוד מסויימים), ובעיקר זה גורם גם למי שרוצה להגדיל ראש להבין שחבל לו כי זה קרב אבוד מראש. ומאחר שאין מישהו שבאמת אוהב להקטין ראש, רוב המוחות הטובים בורחים מעולם העיתונות, כי הם איבדו את האתגר. מי שנשאר שם כנראה אוהב להקטין ראש ולהיות לוזר. ואחרי שבעולם העיתונות נשארים רק לוזרים, נכנסים למין לופ כזה שחצי מהעיתונאים (שבאו במקום אלה שהלכו) הם מתחילים, חסרי כח אמיתי ובעיקר חושים עיתונאיים מחודדים. היחצ”נים מנצלים את זה כדי לעשות עליהם שרירים תוך ניצול מאוד ציני של חוסר הנסיון הזה וכך היחסים ממשיכים להיות מקובעים במצב הזה, שוב מגיעים לאותו מציאות מקולקלת.

:: . ::

בטלוויזיה יש יותר כסף, ואני לא מבין מה גורם לה להיות כל כך מעאפנה. אבל הרעיון העיקרי הוא שרוב העיתונאים בורחים אליה. למרות שלא כולם, אלה שקיבלו תמריץ נשארים – אבל רק בפרינט. כי הפרינט נחשב עדיין יוקרתי יותר מהאינטרנט. במילים אחרות: בארץ, ורק בארץ, המדיה המסורתית עדיין נחשבת יותר מהמדיה החדשה. נסתכל על זה מהיבט נוסף: אנשים עדיין משוכנעים שהפלייליסט הוא מקור הישועה. שזה לא נכון, אבל עדיין מתרכזים בכוחה הבלתי נתפס של גלגל"צ – כרדיו. כנראה שהרדיו עדיין נחשב בתור דבר שהאזרחים צמודים אליו. כנראה שהם מחכים לחדשות, פעם בשעה, יספרו להם כמה המצב הבטחוני בקאנטים ואירן הולכת להשמיד אותנו. עשו שונא ליעקב, היהודי הוא נרדף, צה"ל הוא כור מחצבתנו, הדבר הכי מוצדק והכרחי למדינה. וגלגל"צ הוא השופר הגדול של הצבא והמדינה. נסחפתי אבל מישהו צריך להסביר להם שאנחנו חיים במאה ה-21. יש שלום בעולם, השלום הוא האינטרנט, וגם הבטחון. הוא ראוי למעמד מכובד יותר.

:: . ::

כאמור, ואני חוזר על הנטען כבר: זה מגיע מלמעלה. תקציבי התרבות בארץ הם הכי נמוכים בתקשורת (הרוב הולך, הרי, לכרמלה מנשה!), אין מוטיבציה לעשות פה משהו אמיתי כי אין תגמול ותמריץ. הגופים היחידים שיכולים להרשות לעצמם לעשות “משהו” הם אלה שלא מפחדים על התחת שלהם בגלל שהם מסובסדים – וגם על זה דיברתי. זה מקור הבעיה, הכסף סובב את הכל. אנחנו אנשים רציונליים, אנחנו יודעים שגב כלכלי הוא הדבר היחיד שישאיר בנו את התקווה. אבל המצב הוא כזה שרק למישהו אחד יש את הגב הזה, ואין כאן באמת תחרות הוגנת – האנשים שבאמת רוצים לעשות משהו חיים תחת איום תמידי של קיצוצים ואימפוטנטיות מובנית כחלק ממהות התעשיה. והאנשים שבכל מקרה לא יעשו כלום כי הם לוזרים מעצם הוויתם, חיים על סיר הבשר.

:: . ::

אז מה עושים? כנראה שכלום. צועקים שהמלך עירום, אבל מה זה יעזור? מנסים להלחם בטחנות רוח, אבל למי זה טוב? קוראים לסנקציות, וחוטפים ביקורת ; כי גלגל"צ זה טוב, זה מוכיח את יעילותו ומי מתווכח עם הצלחה? אנחנו אנשים מעטים מדי כדי שנתלונן וגם ככה כולנו פַספוסים. אנחנו לא "מיוחסים", אנחנו חיים באינטרנט אבל ידוע שבארץ קולה של הרשת הוא חרישי. בקיצור: כלום. אבל האם לכלום הזה יש הצדקה? אני כנראה תמים או בטוח מדי בעצמי, לא נראה לי שיש מישהו שיכול לסתור את התיאור הזה על אופי התעשיה בארץ. לסתור את הטענות האלה זה לטעון שיש כאן תחרות הוגנת, שיש כאן תרבות עיתונות פוריה, שאין כאן משחקים מלוכלכים של פוליטיקה מוטית, שאין כאן כתבות מטעם, שאמנים נכנסים לעולם הזה מתוך ידיעה שיש להם הזדמנות שווה והצלחה מגיעה למי שראוי אליה. בקיצור: שהכל גלוי, שאנחנו יודעים את הכל על כולם, ואין מה לטאטא מתחת לשטיח. אנחנו חיים בעולם נקי, אוויר הרים צלול כיין. האמת: אנחנו חיים בכלוב של זהב. מישהו צריך לשחרר אותנו.